בנייה מהרסת והריסה בונה

ליליאן קלאפיש ושרון פוליאקין, שתי ציירות קאנוניות באמנות הישראלית, מציגות כעת תערוכה משותפת בגלריה גורדון.

באולם המרכזי של הגלריה ובחלל הקומה העליונה מציגה קלאפיש עבודות מהשנה האחרונה, ציורי שמן בהירים בפורמט מתון, וכמה פסלי ברזל; מימוש בשל ווירטואוזי של יופי וכליה. בעבודותיה משמשים חומרי הבית/סטודיו והרחוב: כסאות ועציצים, צבעים, ספרים, קירות, מדפים, גגות, עצים, אנטנות ושמים. כל אלה מצוירים בקו נבון שכבר למד דבר או שניים ובמשטחים חיים.

לילאן קלאפיש – ללא כותרת, 2014. שמן על בד, 116/89 ס״מ

פוליאקין מציגה בחללים הפנימיים של הגלריה, במורד המדרגות: במפלס הראשון ציורי שמן על בד ורישומים בגדלים שונים, במפלס התחתון מסגרות ברזל אליפטיות שפוליאקין מצאה באתר בנייה סמוך למקום מגוריה ותפרה אליהן בעצמה את בדי הציור; אלונקות כבדות, קשות עורף. מצע מיוזע למעשה האמנות.

אפשר להצביע על מאפיינים משותפים רבים לשתי הציירות המעולות הללו: קודם כל, ציור מתוך התבוננות בטבע, ובאופן ספציפי, סביבה תימטית של בנייה: עבודות בנייה ופועלים בציורים של קלאפיש, חפירות התוואי לכביש 531 כנקודת המוצא לציורים של פוליאקין. עיסוק באתרי בנייה כרוך במחשבה על התערבות של האדם בטבע, ואצל שתי היוצרות מתקיים השילוב של בנייה מהרסת והריסה בונה בשני ממדים במקביל: נטוע בממשות קונקרטית וככזה טעון פוליטית, ומשמש גם חלק עקרוני בפעולה ציורית הכרוכה בתהליך גלוי של הנחה וגריעה.

מכנה משותף במישור הצורני הוא עניין ניכר באסתטיקה גיאומטרית, ואלמנטים הנדסיים חוזרים בעבודות שונות. לדוגמה, עיגול מופיע כתבליט וכגומחה, והוא תוצר מכני ודימוי אורגני בו בזמן: עיגול זהב, ירח או שקערורית באגרטל. משותף גם טווח חומרי עשיר של שקיפויות ואטימות, ובעיקר שילוב של כתמיות מופשטת ודימוי פיגורטיבי שמתבקש לרדת לעומקו.

עקרוניות המימד הארספואטי וטיבו היא מאפיין מרכזי נוסף ביצירה של שתי האמניות. ציור שחושף את פעולת הציור כאילו הוא חושב תוך כדי דיבור: במחוות חומריות, במחוות תנועתיות, במתח בין המתוכנן לאקראי, בבנייה של קומפוזיציה נושמת, בחקירה של כתמיות, בדיאלוג של שקיפויות, במקצב מובחן של משיחות מכחול וקו.

שורשי עבודתה של קלאפיש מעוגנים בשבר הקולוסלי של המאה ה-20. היא נוגעת בשבירות הזו מתוך תפיסה מרחבית תלת-ממדית, בעולם שהגבולות שלו פריכים אך מובחנים. העימות המתמשך בין מציאות לייצוג קשור בעבודותיה לדיון הפנים-אמנותי, באופן השימוש בצבע, בהדגשת התחרות בין המשטח לדימוי, וכן בהצהרה על דמות האב, מורה-הדרך, ב”מחווה למאנה”.

ואולם, מתוך ההפנמה הרגישה שלה למורכבות המחווה הציורית והמתח המתמיד שלה עם התיאור נולדת הכמיהה של הפיגורטיביות אל המופשט. האובייקטים צוברים מימד פואטי המאפשר לה לתאר את הדבר שאינו ניתן לתיאור.

שרון פוליאקין – מדורה, 2014. שמן על בד, 190/180 ס״מ

הדימוי של פוליאקין חמקמק. מבליח כרקפת, קיקיון, עיניים, רומז על אביר בקסדה מכונפת בין שכבות של צבע ושל נוף. מבקש ומסרב להתארגן, הוא לרגע מדורה בוערת, בית, הר, חוטים, צורה מובחנת כגון X או O, מערבולת צלולה של כתמים, צורות וצבעים. לא ברור איפה מתחיל החוץ ואיפה הוא נגמר, מה מעל ומה מתחת, מה חשוף ומה גלוי.

הקו של פוליאקין מצהיר על היותו תוצר של משיחת מכחול שמכיל ובו בזמן גם מתפרק לאוסף הנקודות שמרכיבות אותו. גם הפורמט הלא אחיד יוצר תחושה של אוסף שברים אקראי כמו היה שאריות של אונייה טרופה.

אצל פוליאקין פריכות היא הנושא. הפיגורטיביות קורסת אל המופשט. פוליאקין מאחה את האיכות הממוססת לכדי יצירה סינכרונית של תחומים. העולם של פוליאקין הוא מין יקום של רב-ממדיות השייכת לתקופה הפוסט-מערבית, פוסט-רציונלית של התרבות הפרדיקטים; זו שיש לה בכל רגע נתון אינספור נקודות להשוואה, שמודעת לערכיות היחסית של פרמטרים, שבתוכה כל מדידה של ערך מביאה בחשבון עוד יחסים בין פונקציות ובין משתנים; שדברים נמצאים בה גם עכשיו וגם מקודם, ואחרי כן, ברעידה של ערכים מוחלטים. בתרבות שהיא, כפי שתיאר ניקולא בוריו, לא יותר מאוסף תרחישים אפשריים שניתן לשבור ולשנות.[1]

פוליאקין מדברת על קלאפיש כעל חברה ומקור השראה. החיבור בין שתי היוצרות בתערוכה מזכיר שכל אמן נולד להוויה בוגרת של אמן אחר, שכל אמן פועל בתוך היסטוריה ומרחב, והציור אינו רק בריאה של יש מאין.

ליליאן קלאפיש ושרון פוליאקין
גלריה גורדון, ת״א
נעילה: 3.5.14