סמוראי במרחבי קדושה

“אמא לא מרשה חמור בבית”, כך קרא הצייר שמעון פינטו לתערוכה שהציג ב-2011 בגלריה המשרד בתל-אביב, שאצרה רחל סוקמן. מאז הספיק פינטו להציג תערוכת יחיד בגלריה פלורנטין 45, בגלריה העירונית ברחובות (אוצרת: אורה קראוס), בחלון הראווה ברחוב העלייה בתל-אביב ובתערוכות קבוצתיות רבות. עתה מוצגת בגלריה האוניברסיטאית בבאר-שבע תערוכה מקיפה מיצירותיו הייחודיות, שאוצר פרופ’ חיים מאור.

מודוס הציור של פינטו רך מאוד. מעין הילה דקיקה של אור משתברת ומתנפצת אל כל אחד מציוריו, או אולי, אם להשתמש בדימוי מילולי ההולם את הרוך הציורי, דומה כי מקור האור של הציור מצוי במרחק ממנו, בגבו, עלום ונסתר מעינינו, אולם משפיע ושופע את נגוהותיו סביב-סביב.

שמעון פינטו – קן, 2013

בשל היקפה, התערוכה מאפשרת לנו לסמן את האטריבוטים שהם המוקד הרגשי והצורני ביצירותיו של פינטו. מוקד אחד הוא ללא ספק “החמור”, חיה איקונית ביצירתו וקודקוד אחד במשולש ששני קודקודיו האחרים הם “קדושה” ו”בית”. את החמור אמא לא מרשה להכניס אל תוך הבית; האם היא מרשה להכניס את הקדושה? האם פינטו מרשה להכניס את הקדושה?

תשובתו מורכבת. דומה כי מבחינתו של פינטו, האתרים המכילים את הקדושה במלוא עוזה הרוחני אינם הבית, אלא המדבר והמקווה, האתרים המרכזיים של לא מעט תמונות בתערוכה. פינטו מצייר את קווי המתאר של הגדרות והחבלים של “תחום השבת” (במדבר), את הסלעים ההופכים לקונפטי צבעוני (המצויים גם כן במדבר), את העורב היושב על שפת המקווה. העוקץ הסוריאליסטי חבוי כמעט בכל תמונה ותמונה, תחת הערבול בין קודש לחול, בין החמור הלבן הנושא את המשיח לחמור כחיה נחותה.

פינטו מצליח ללכוד דבר-מה יהודי מאוד, ועם זאת גם פגאני במהותו. קשרי הקשרים של הבדים על העץ הקדוש, דמות המלאך על הקביים המניף את דמות הפרה האדומה הנדמית גם לחמור, הפרקטיקות של הרחצה, הטיהור וההתבודדות הנרמזות בציוריו, פרקטיקות שברי שמקורן קדום מאוד – כל אלו מציירים את גבולותיו של אתר אמנותי ויטאלי וטעון, אתר החפירה האמנותית של פינטו.

שמעון פינטו – למלאכים אין כנפיים

תמהיל ייחודי זה הוא הליבה הרוחשת של יצירת פינטו. האם האמנות הפיגורטיבית היא פרקטיקה שיכולה לנתב לתוכה קדושה יהודית? לא בכדי מצוטטת בטקסט האוצרותי של חיים מאור התפילה היפה שחיבר פינטו לצייר:

“לשם ייחוד קודשה בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו ליחדא שם, אות יו”ד אות ה”א באות וא”ו אות ה”א, ביחדוא שלים בשם כל ישראל הנה אנוכי בא:

“לצייר ולעסוק באמנות, יהי רצון שמחשבותי יהיו טהורות ושלא אפנה למחשבות הבאות מגאווה ורצון לתהילה והכרה. יהי רצון מלפני אבי ואלוהי שאהיה כלי וצינור זך ונקי לקבלת השפע ממעיין עליון. שאשכח את עצמי ואהיה פנוי לקבל ממך בוראי, שהרי אתה האמן הגדול מכולם. שאוכל להיות ברור בעולמות תחתונים כפי שהינך בוראי בעולמות עליונים. שהקו, הרישום, הכנת הבד וערבוב הצבעים יהיו נהירים, שאוכל באמצעות קו, צבע וצורה לעורר כל מתבונן לשאלות מהותיות מתוך שמחה, אהבה, חמלה, אחדות וכנות, שאדע להכין מביקורות שלבים וסולם להתפתחות וצמיחה. אנא, בוראי, עזור לי לפתוח את לבי שאדע להניח כתם לכתם בכניעה לרצוני וענווה לעשות רצונך, שאזכה בכל ציור להיות כחתן בחופתו ולתקן שרשה במקום עליון, לעשות נחת רוח ליוצרי ולעשות רצון בוראי, ויהי נועם אדני אלוהי עלי ומעשה ידי כוננה עלי ומעשה ידי כוננהו”.

פינטו, אם כן, עסוק בשאלות המצליבות בין עולמות האמנות והאמונה. כיצד להפוך את האמנות לערוץ המכיל ומשנע קדושה? מהו הקשר בין גאולה דתית לאמנות, לחיי היום-יום? האם הוא בחר לשלב בין משכן האמנות למשכן הקודש?

דומה כי כפל הפנים מחזיק בקליפת אגוז דבר מהותי ביצירת פינטו. בשיחה עימי הוא מזהה את הדמות שמניפה את הדגל כ”דמותו של הליצן/מלאך, אלישע בן-אבויה (אחר), אותו תנא שפרש מהגמרא ובחר בדרך שונה. הוא אולי האמן שמניף את בשורת סוד הפרה האדומה המצוירת. שימי לב שהוא מניף ציור ולא ספר שמוגש כפניני תורה וחידושי הלכה. אני רואה בו מי שמתוך ההתבדלות נוצרו בו ‘עיניים אחוריות'”.

דמותו של אלישע בן-אבויה, המוצאת מסילות ללבו של פינטו, היא דמות המתנגדת למסגור מחמיר באופן ממשי ומטפורי כאחד. כתבנית צורנית, יצירתו של פינטו בנויה כערימה, או כמטריושקה. עולמות התוכן השונים נבללים זה בזה ללא ניד עפעף. כך נטועה האמבטיה בלב המדבר, החמור בבית (למרות הכל) והעורב במקווה. הבד הוא המצע המאפשר הכלה של הקטבים, קטבים הניזונים גם מן המטען הביוגרפי והגיאוגרפי של פינטו: ילדותו ונעוריו בערד, חייו כיום בירושלים, שוק מחנה-יהודה לצד הוויית המדבר, עברו כאדם חילוני לצד חייו כיום כאדם דתי.

שמעון פינטו – מימונה

דומה כי במובן כלשהו יצירתו של פינטו מתארגנת אל מול גריד מונדריאני, כלומר מהדהדת, בפורמט הייחודי לה, משהו מן הציור הגיאומטרי המוקפד של פיט מונדריאן; בגריד של פינטו הטרנסצנדנטיות והרליגיוזיות נובעות מן האדמה, הארץ, המדבר, ולא מן השמים. ואכן, פינטו עצמו מצביע על דיאלוג אינטנסיבי שהוא מנהל מול הציירים המפורסמים, מוואן-גוך וסזאן (תמונת המימונה) עד לנחום גוטמן (ציורי הבלונים) ואורי רייזמן (ציורי המקווה והאמבט הבודד).

אני רוצה לחתום רשימה זו בחזרה על משפט מתפילתו של פינטו: “לעורר כל מתבונן לשאלות מהותיות מתוך שמחה, אהבה, חמלה, אחדות וכנות”, תפילה היפה לא רק לציירים, אלא גם לאמנים באשר הם, כולל אוצרים ומבקרי אמנות.

1 תגובות על “סמוראי במרחבי קדושה”