“פרח שתן” או: פריצתו (האמביוולנטית) של היפה

דומה כי מתחת לדימוי הצילומי שמלווה את ההזמנה לתערוכתו של גלעד אופיר היה צריך להופיע המשפט: “זה לא ברזל חלוד; זה עלה מיובש”, בפרפרזה על משפטו המפורסם של רנה מגריט.

במבט ראשון נדמה הדימוי המצולם כמשתייך למסורת הישראלית המשתמשת בברזל המתכתי החלוד, בבטון המזוין, באופנות מסוימות של פיסול אובייקטים שיש להם גם מאפיינים מגדריים, לא רק כרונולוגיים. השימוש בחומר הגלם הרך, הפריך, הפריר, האורגני, מסמן מפנה בעבודתו הצילומית המרתקת של גלעד אופיר, אחד הבולטים של בצילום הישראלי.

בין גופי העבודה המוכרים יותר המוצגים בתערוכה (שנערכת לרגל קבלת פרס קונסטנטינר) נמצאות חמש עבודות מסוג זה. במלים “מסוג זה” הכוונה לצילום שמושאו הוא עבודה פיסולית מורכבת שנעשתה לפני כן בסטודיו. כאשר מתבוננים בכל חמשת התצלומים הללו יחד, אל מול התצלומים שצילם אופיר בעבר, בולט המפנה האסתטי שהוא עבר בשנים האחרונות, למעשה מ-2008. הנטוש, הלא שלם, החלקי, השבור והאסתטיקה המונוכרומטית של פני השטח – כל אלו מועברים לשכבת המעמקים של הצילום המהונדס, ופני שטח אחרים לגמרי מפציעים, בוקעים ומבקיעים לנגד עינינו.

אלה הם פני שטח מרובדים, משוכבים, האוצרים ואוגרים בתוכם את שנות הצילום של אופיר. השוו למשל בין התצלומים “המגדלור” (2013), “פמוט” (2012), “אובייקט” (2011), “עטלף” (2013) ו”פרח שתן” (2013) לבין תצלומיו בעבר: “נקרופוליס”, מבני הצבא הנטושים, המכוניות המרוססות כדורים, בריכות המים הריקות, סדרות העשן, המבנים הארכיטקטוניים החלקיים.

אולם לא זו בלבד שהצילום החדש הוא רב-שכבתי; פני השטח שלו שונים לגמרי. מקור האור שלו הוא (הניסיון ליצירת) יופי ולא הממשות עצמה. זוהי אינטנציונליות שונה לחלוטין.

בעיני, התצלום המדגים בבהירות את הטענה שלעיל הוא זה הקרוי “פרח שתן”. המבט הראשוני מאתר פרח זוהר בתצלום הבנוי מקומפוזיציה של שלושה צבעים: אדום, שחור וצהוב. הצהוב נפרש ללא גבול, מהדהד שמש פולשנית. רק שמה המפתיע של העבודה מרמז על אחורי הקלעים של עשייתה, אחורי הקלעים של המורשת האסתטית של אופיר, המערבלת תמיד בין קומפוזיציה מדויקת ומוקפדת לחומר תימטי רוחש, לא פתור.

היופי הפתייני של העבודה מקשה עלינו להאמין שעלי הכותרת האדומים הם פלחי פלפל אדום שגלעד הניח בזהירות בתוך כלי המכיל שתן אדם. לולא שמה של העבודה, אין ספק כי היינו מולכים שולל. אולם הכותרת המסגירה היא-היא השלשלת הקושרת את העבודה למסורת הצילומית של אופיר.

אופיר, שחשב על מעבר ללימודי ציור עוד במהלך לימודי הצילום שלו, מנסה למזג בין השניים בתוצרים האמנותיים העכשוויים של עבודתו, תוך שהוא מייצר מודוס חדש של צילום.

“פרח שתן” מעלה בזיכרון את המסורת הוויזואלית הארוכה המבקשת למזג בין עולמות הבזות והטרנסצנדנטיה, היפה והמעורר דחייה, בין הפעולה הגופנית הבסיסית לתוצר אמנותי-מלאכותי. במסורת זו נמצאת המשתנה של מרסל דושאן, הנזילות והשפיכות של ג’קסון פולוק, “ישו בשתן” של אנדריאה סראנו ו”פרחי השתן” של הלן צ’דוויק. בהקשר זה הולם גם להזכיר את המשפט של המשורר הדאדאיסט צריסאטן צארה, שדיבר על “הזכות להשתין בצבעים שונים” (1918).

פני השטח המבריקים והמוחלקים תמיד של הצילום כמו נעכרים עם חשיפת חומר הגלם המצולם. דומה כי דווקא כאן מתגלה המוטיבציה העקרונית של גלעד, המבקש להנכיח את הטבע המורכב והלא פשוט של היופי והצילום.