כרוניקה של סבל רב מוקדי

שואת יהודי לוב אינה נושא מוכר ומדובר בציבוריות הישראלית. למעט עבודת הוידאו “זאלה” של האמן איציק בדש, איני מכיר אף יצירה ישראלית המוקדשת לעניין, וגם חיפוש ברשת לא הוביל ליותר מקומץ מחקרים היסטוריים. ספרו החדש של יוסי סוכרי “בנגאזי-ברגן-בלזן”, אם כן, הוא ככל הנראה ספר הפרוזה העברי הראשון העוסק בחורבן הקהילה היהודית בארץ הצפון אפריקאית שנכבשה ע”י כוחות גרמנים ואיטלקים. סוכרי, סופר, מרצה לפילוסופיה ובן ליהודים שהיגרו לישראל מהעיר הלובית בנגאזי, חיבר סיפור בדיוני המבוסס על תחקיר היסטורי. דרך סיפורה של גיבורה אחת והדמויות הסובבות אותה, מבקש הסופר להציג את סיפורה של קהילה שלמה ושל מאפייני האסון שפקד אותה.

“בנגאזי-ברגן-בלזן” מלווה את סילבנה חג’ג’ – צעירה יהודיה, עצמאית וחזקה מבנגאזי, הנכנסת כשותפה לניהול חנותו המשגשגת של אביה אליהו לילו חג’ג’ – סוחר ידוע ואחד מראשי הקהילה היהודית בעיר. בני המשפחה מחזיקים באזרחות בריטית שאמורה להעניק להם הגנה יחסית מפני הגרמנים הנכנסים לארצם, אולם במהרה מתברר שהסדרים לחוד ומציאות לחוד. בני המשפחה נשלחים יחד עם קבוצה גדולה של יהודי העיר לטריפולי, משם למחנה מעצר איטלקי ומשם עד סוף המלחמה למחנה הריכוז ברגן בלזן שעל אדמת גרמניה. רבים מבני הקהילה לא ישובו מן המלחמה. אלו שישובו יסבלו מהתעללויות, קור, אי וודאות מייסרת וחרפת רעב. ביתם הישן יחרב ודבר לא ישוב עוד לקדמותו.

כריכת הספר

הבחירה לספר את ההיסטוריה דרך עיניה של דמות נשית מאפשרת לספר להציג כרוניקה של סבל רב מוקדי. סילבנה חג’ג’ חווה דיכוי בשלוש רמות נפרדות – כיהודיה מדי הגרמנים, כאשה מידי גברים, וכערביה מידי האירופאים באשר הם – יהודים, גרמנים ובני לאומים נוספים, המכנים את בני הקהילה “שווארצע יודן”. כפועל יוצא מכך, היא, חבריה ובני ובנות משפחתה נופלים קורבן להתעללויות ואפליה ברמות שונות וממקורות שונים, ונאלצים לתמרן בקרב ההישרדות בין אכזריותם של הנאצים לזו של הקאפו היהודי, בין רמות שונות של גזענות ויחסי כוחות המבוססים על הבדלי שפה, תרבות ומעמד. יחד עם זאת סוכרי אינו מבקש לצקת את הסיפור לתבניות בשחור ולבן. אף שברור מי הטובים ומי הרעים בסיפור, הוא אינו מתכחש להשחתה המוסרית שעוברים גם הקורבנות עצמם, ומתאר בפרטנות כיצד המצוקה, הרעב, השכול והסכנה גוברים על ערכי הסולידריות, מחרבים את מערכת הקשרים והערכים שאפיינה את האסירים והאסירות, ומובילים אותן למעשי בגידה, גניבה ואלימות.

במסגרת סיפורה של הקהילה, מבקש סוכרי להציג גם מספר מאפיינים ותהליכים חברתיים ייחודיים שנוצרו בה בעקבות המלחמה. זה מובן, מתבקש ולרוב גם עובד יפה, אולם לפרקים נדמה שהרצון לסמן את התופעות גובר או מתחרה ביכולת הספרותית לתארן. אסביר זאת באמצעות שתי דוגמאות: סוכרי מדגיש את שבירת ההיררכיות המגדריות המקובלות במהלך השואה, כאשר נשים בכלל וסילבנה בפרט תופסות מקום מרכזי יותר מן הגברים בשמירה על ההישרדות ומלחמת הקיום היומיומית במחנות ובמסעות. זה נושא ידוע שנחקר לא מעט בעשורים האחרונים. הוא עובר כחוט השני לכל אורך עלילת הספר, ובכל זאת, מפעם לפעם מתעקש סוכרי לחזור ולהסביר את המובן מאליו כאילו לא די בסיפור עצמו כדי להבין זאת. דוגמא נגדית היא אי-הזדהותה של הגיבורה עם הציונות המודרנית ורצונה להמשיך את חייה בלוב לאחר המלחמה. גם כאן מדובר על ביטוי למגמות ידועות בקרב קהילות יהודיות מזרחיות שלא חוו את האיום האנטישמי האירופי ולא הרגישו צורך דוחק להגר ממולדתן. אולם בניגוד לסיפור המגדרי המלווה את העלילה לכל אורכה, עניין הציונות כלל אינו נדון בספר. לכן, כשבעמוד 206 סילבנה מהרהרת פתאום במפגש הקצרצר והלוהט שהיה לה עם חייל יהודי בצבא הבריטי בשם עמוס רוזמן, ותוהה האם רצונו להיות עימה “יגבר על החלום הציוני שלו, המסד לכל תחושת המשמעות שלו”, זה מרגיש מאולץ. מאולצת גם ההתייחסות ל”נקודת העיוורון” של רבקה – אסירה הולנדית ההופכת לבת זוגה של סילבנה (רומן משונה כשלעצמו), וכן הצורך של סילבנה להדגיש את מבטאה הערבי בשירת “התקווה” זמן קצר לאחר שחרור המחנה. “נקודה עיוורת” כתיאור של התכחשות או הדחקה היא ביטוי בן זמננו, והוא קופץ לעין כשהמחבר שותל אותו במחשבותיה של דמות שחיה במקום אחר לפני למעלה מחצי מאה. גם סימון הנוכחות באמצעות שפה או מבטא זר מרגיש כמעשה שעבר עיבוד מאוחר, ולא כתגובה ראשונית של קורבנית שואה, רעב ואונס קבוצתי, השרוייה בטשטוש ואפיסת כוחות ימים ספורים לאחר שאושפזה.

קפיצות הזמן והמחשבה גורמות לעיתים לתחושה שסוכרי עוסק בכתיבת הפרשנות לספרו עוד יותר מכפי שהוא כותב את הספר עצמו. אין סיבה ואין דרך לחבר ב-2013 ספר שפועל במסגרת מושגית שהתקיימה במציאות שונה כ”כ, קל וחומר כשהספר אינו מהווה עדות ממקור ראשון. אפשר לפתח דיון על מקומו של הספר בשיח ספרות העדות, ובקול המשתנה ומתפתח עם מעברה של העדות מדור לדור, אולם מאחר שהקפיצות הללו אינן נחוות כהחלטה עקרונית, דומה שניתן היה לשמור על עריכה סגנונית ועלילתית לכידה וקולחת יותר.

כל זה אינו מרכך את עוצמת הסיפור, ש-300 עמודיו נקראים בנשימה אחת ובבטן שהולכת ומתכווצת. בדיונים על השואה מדברים הרבה על המתח בין לקח אוניברסאלי שניתן ללמוד מן ההיסטוריה לבין השלכותיה הספציפיות על אומות, קהילות ואנשים בודדים. סוכרי חיבר ספר המציג טראומה עולמית, קהילתית ופרטית גם יחד.

בנגאזי-ברגן-בלזן – יוסי סוכרי
עם עובד, 304 ע”מ, 88 ש”ח