“קאפור בברלין”, מאשרר ממסדים

אניש קאפור, האמן היהודי, בריטי יליד הודו (שלא התקבל לבצלאל), הוא דוגמה מובהקת לאותם מגה-סטארים של האמנות העכשווית, שגדולת עבודותיהם נשענת בעיקר על מידותיהן, על המגוון הרחב של החומרים שבהם ועל אמצעי הייצור המתקדמים, המדויקים והמתוחכמים שבעזרתם הם נוצרים (כמו מדפסות בטון).

את העבודות הללו אפשר למשמע בצורה נהירה בהקשרים פורמליסטיים של טיפול בחומר ועיצובו, ולא בהקשר של ביקורת או שידוד המערכות החברתיות הקיימות. כמעט מיותר לציין שאמנות מעין זו משכפלת את הסדר הקיים בחבקה את חברת הראווה העכשווית. לא רק האמנות של המגה-סטארים הללו היא כזאת, אלא גם השיח שמתהווה סביבה דומה. שיח זה מתיימר להיות מורכב וביקורתי, אך למעשה הוא מאשרר בדרך כלל את הצפוי והמוכר.

כך, למשל, מארגני התערוכה “קאפור בברלין”, המוצגת כעת במתחם מרטין גרופיוס באו (Martin Gropius Bau), מצהירים שעבודתו של האמן המוצגת בתערוכה אינה מתמצה בשום הגדרה מקובלת. צפייה בתערוכה עצמה מגלה בדיוק ההפך: אפשר לאפיין את התערוכה הזאת באופן פשוט למדי – עיסוק בחרדה, באפוקליפסה ובחורבן תוך שימוש ביופי. התימה השחוקה הזאת עולה בווריאציות שונות שוב ושוב בכפר האמנות הגלובלי שלנו, כך שלפחות מבחינה מושגית ופוליטית (ובלי להתעלם מהחד-פעמיות ומהיופי של העבודות), טענה בדבר ייחודיותו של השיח שמייצר קאפור דומה לטענה שרהיטי איקאה, הנמכרים בכל רחבי העולם, שונים אלה מאלה באופן מהותי.

רוח זו מצויה במידה רבה גם בקרב הכוכבים המקומיים שלנו, יקירי הגלריות המסחריות והמוזיאונים, ה”מייצגים” את ישראל בביאנלות ברחבי העולם. בבסיס עבודתם עומדים לא פעם הפנייה החוצה והניסיון לקלוע למקובל ול”נכון” בעולם האמנות הבינלאומי. כשסיגלית לנדאו, למשל, מדמה דוכן שווארמה בעבודתה, היא עושה זאת על-פי הצורה האופיינית לדוכנים אלה באירופה ולא בישראל. בהתאמה, התימה שעומדת בטבורה של התערוכה של קאפור בברלין – המתאפיינת, כאמור, ב”חזרה אל היופי”, בעיסוק בחרדה הקיומית במונחים של אפוקליפסה וחורבן תוך שימוש ביופי – היא תימה שעולה באופן מובהק גם ביצירותיהם של אמנים ישראלים שזכו להכרה חוצת גבולות בעשורים האחרונים.

“קאפור בברלין” היא תערוכה שאפתנית וגדולה במידותיה. מוצגות בה למעלה מ-70 עבודות פיסול ומיצב, כמחציתן חדשות. במרכז התערוכה עומד מיצב הענק “סימפוניה לשמש אהובה” (2013), המוצב באטריום הניאו-קלאסי הגדול של המתחם, המואר באור טבעי. התמהיל המוכר של יופי ותחושת סף, חורבן ואסון, חוט השדרה של התערוכה, מצוי יותר מכל באותו מיצב. לצדה של תימה זו יש גם תימות אחרות, המאפיינות מאוד את עבודתו של האמן לאורך השנים, כמו גם את עבודותיהם של אמנים רבים אחרים: הפיסול כרפרנס לתהליך, יצירת מתח בין המפתיע לשקט ולסובלימטיבי או בין החלק למחוספס, כמו גם בין הטהור לטמא-מוקצה-בזוי-משוקץ-מלוכלך.

“סימפוניה לשמש אהובה” הוא עיגול אדום ענק המוצב על מעמד ברזל בגובה 18 מ’, וסביבו, כאילו בפעולת הערצה מסורתית, עומדות מסילות תעשייתיות אלכסוניות המאפיינות מפעלים. המסילות מתכתבות עם עבודה של האמן האמריקאי רוברט ראושנברג, סולם אלכסוני הנשען על קרש בנייה שבבסיסו גלגל רעוע ועליו שעונים. המסילות של קאפור נעות, ועל גבן לבנים של שעווה צבועה בפיגמנט אדום. “גושי הבשר” הללו, שנפלו מהמסועים, מוצבים בערימות על רצפת החלל. נוצר כאן מעין תיאטרון ללא שחקנים אנושיים, ונדמה שיותר מסימפוניה יש כאן רקוויאם, או אם לדייק: מרחב אפוקליפטי.

“ירייה אל הפינה” (2008–2009), עבודה שכבר הוצגה בעבר ועדיין מהפנטת את המבקרים, היא תותח שנטען מדי פעם בשעווה אדומה, ולקול נפץ נורה החומר הצמיגי אל פינה באולם. החומר בצבע דם, המתנפץ אל פינת הקיר, יוצר מראה סמי-זוועתי של מה שנראה כאתר אסון. העבודה מעלה על הדעת, כמובן, את ציור הפעולה של האמן האמריקאי ג’קסון פולוק, וכן את העיסוק הענף בעבר ובהווה בגוף המפורק, בחומריותו ובדמו. הפרקטיקה עצמה היא “עבודה בהתהוות”, שנעה מעבר להישג ידו של האמן ולשליטתו בה. אלא שדומה שהצופה, עם כל דריכותו לקראת הפיצוץ, שלא ידוע מתי יגיע, נשאר מרוחק, והמיצב על כל משמעויותיו נותר סטרילי. קאפור מבקש לזעזע ולהפתיע, אבל רק כאילו. בפועל, בכניסה לחדר מתבקשים המבקרים לחבוש אוזניות גדולות שמגינות עליהם מפני הרעשים.

בחדרים השונים שסביב אטריום המתחם מוצגות עבודות מרשימות שיצר האמן בשנת 1998. כמה מהן, כמו העבודות העוסקות בעיוותי מראה ובשיקוף של פרספקטיבות שונות במראה אחת, או אלה היוצרות “חללים שחורים” (מדומיינים וממשיים כאחד), מוכרות מאוד בארץ וכלולות באוספי המוזיאונים כאן. אחרות מוכרות קצת פחות. העבודות כולן, אפילו אלה המרפררות למשהו מבעית, מהפנטות. ללא ספק, הבולטות בתערוכה הן עבודות הענק העשויות משעווה אדומה, כמו פעמון הענק שטס מתכת סובב סביבו ומשייף אותו ללא הפסקה.

העבודה “לווייתן” הוצגה ב-2011 בגראן פלה, במסגרת המונומנטה (Monumenta) בפריז. זה היה מיצב גדול ממדים שלתוכו נכנסו המבקרים ממש כמו יונה המקראי למעי הדג. עבודת ההמשך, “מותו של לווייתן”, המוצגת כעת בברלין, משתרעת על פני שלושה חללי תצוגה. מדובר ב”בלון” ענק עשוי PVC בצבע חום, הכלוא בתוך החללים כשהוא במצב ביניים רופס – לא מלא באוויר, אך גם לא ריק לחלוטין (כך לפחות בזמן שצפיתי בעבודה). קאפור חותר כאן תחת נטייתו האופיינית למלא חללים. העבודה אמנם מתחברת בחזותה למינימליזם ולאמנות מושגית, אבל שמה מרפרר גם לנושא מקראי, שקבל מִפְנים ומשמעויות שונות במהלך ההיסטוריה, בהקשר היהודי והכללי כאחד. הלווייתן בהקשרים שונים הוא גם נושא שלא נדיר למוצאו באמנות הישראלית.

ה”לווייתן”, ה”בהמות” או ה”תנינים הגדולים”, שנבראו בששת ימי בראשית, נכחדו, על-פי המדרש, ולעתיד לבוא יישבו הצדיקים ב”סוכת עורו של לווייתן” או יאכלו מבשרו בסעודה המוכנה להם. יצורים אגדיים אלה תוארו באמנות היהודית בימי הביניים, כמו גם אותה סעודה עתידית של הצדיקים. היצורים הללו מוכרים מאוד גם מעבודתו של ויליאם בלייק מתחילת המאה ה-19.

בקטלוג התערוכה מוזכר בהקשר זה שלווייתן גם מסמל הקשר פוליטי – רפרנס לספרו המפורסם של תומאס הובס בשם זה, שעשה שימוש סימבולי במושג בדיונו ביחס למדינה. עוד נאמר בקטלוג בהקשר זה שבעולם שאחרי נפילת ברית-המועצות, כאשר השיטה השלטת הפכה לאחת, מותו של הלווייתן מייצג את ההתנגדות למדינה כפטרון של “השיטה” האחת והיחידה האפשרית. אלא שבהקשר של אמן שכל כולו מאשרר חיבוק של השיטה הקפיטליסטית הקיימת, הדברים הללו הם לא פחות מאשר נלעגים.

אינטר-טקסטואליות זו, המונצחת בשמה של העבודה, “מותו של לווייתן”, אינה מחדשת דבר מעבר לאזכור קריסתו של הענק המיתולוגי או לרפרור סמי-ביקורתי למעמד המדינה. אכן, יש עדיין מי שרואה בעולם האמנות העכשווית הממוסדת מרחב של אוונגרד, חופש ופריצת גבולות. אבל – לפחות אם לדבר על קנון הסופרסטארים של עולם האמנות היום, שקאפור הוא מבכיריו – זו תובנה כוזבת. אותה אמנות מגלומנית, האהודה כל-כך על הקהל, אספני-העל, בעלי הגלריות ואוצרי המוזיאונים, אינה משדדת מערכות בשום צורה. בעולם שבו יחצנית, אספן ואוצרת או חוקרת תרבות יכולים להיכלל ברשימה אחת כיצרני וסוכני תרבות משפיעים ומשמעותיים (ראו רשימת המשפיעים בעיתון “הארץ”), “קאפור בברלין” אכן מייצגת את רוח התקופה, וחבל שכך.

“קאפור בברלין”, מרטין גרופיוס באו, ברלין. אוצר: נורמן רוזנטל