התכנסות משבשת

בדומה לתערוכה “יד שמאל” שהוצגה בגלריה האוניברסיטאית בראשית השנה, גם התערוכה הקבוצתית “אנטי אנטי” שאצרה הדס קידר במקום יוצרת זיקה בין פעילות אמנותית לפעילות אקדמית מחקרית וחינוכית. מתוקף היותה מעבדתית, שת”פית ורב-תחומית – ובמיוחד בזכות “מגדל צדק” שנבנה ע”י פעילי “הקואליציה החברתית” בגן הפסלים הסמוך – עשוייה “אנטי-אנטי” להיתפס כחלק מגל של אמנות אקטיביסטית הזוכה להכרה שנויה במחלוקת בשנים האחרונות, אולם למעשה זו תערוכה שונה בתכלית. היא מבקשת להתרחק מעשיית שטח פוליטית (שניתן לפרש גם כאקטיביזם מוחלש הפועל בעולם האמנות פשוט מפני ששם נוח יותר), לטובת בחינת מודלים של שיתוף פעולה בין אמנים לחוקרים מסוגים שונים. קידר מתארת את המניע להצגת התערוכה כרצון לעסוק ב”בעייתיות של השליטה הבירוקרטית בידע ובאמנות”, אולם יותר מאשר עיסוק במשרדיזציה של האמנות, התערוכה פשוט מאפשרת לה להתפתח בתנאים מחודשים של מעבדה. אין מדובר רק על עצם שיתוף הפעולה של אמנים עם חוקרים, פעילים, תלמידים ומומחים בנושאים שונים (מתיאטרון וגיאוגרפיה, עבור דרך עיסוק במיתוסים וסמלים וכלה בחקר ציפורים), אלא גם על מתודות של מחקר, לימוד, קיטלוג, תרגום, חינוך והפצה.

נחום זולוטוב, בית-הכנסת המרכזי, נצרת עילית,1967
צילום נחום זולוטוב
אוסף ארכיון אדריכלות ישראל. מתוך: הרצאה על ארכיטקטורה – אהד פישוף וצבי אלחייני

רוב העבודות מתייחסות למודרניזם על צורותיו השונות (המגדל המופיע גם בעבודתן של רונה פרי ומור ארקדיר הוא דימוי מכונן שכזה, וכמוהו גם הפיסול הסופרמטיסטי של אהד מרומי וקבוצת “חקר הביצוע בתיאטרון ובאמנויות המופע” והבובה הממוכנת של גל קינן). אבי פיטשון ואלי פטל חזרו הרבה יותר מוקדם ושיחזרו על הקיר את שער אישתאר המסופוטמי וגדול המימדים המוצג במוזיאון הפרגמון בברלין, ועבודות בודדות מתייחסות לתופעות מן המחצית השנייה של המאה ה-20.

עבודתם של אהד פישוף וצבי ואלחייני “הרצאה על ארכיטקטורה” מבוססת על דימויים מתחלפים מ”ארכיון אדריכלות ישראל” שהקים אלחייני, ומלווה בפסקול שהלחין פישוף (בערב הפתיחה נוגנה מוזיקה חיה). היא מוקרנת בכיתת הלימוד של הגלריה, השוכנת במרחב סגור, חשוך ומקלטי באופיו, ההופך את הצפייה בעבודה לחוויה בונקרית המשבשת את תחושת הזמן. העבודה מתייחסת לאדריכלות הישראלית הפוסט-מודרנית המוקדמת של שנות ה-60 וה-70. באותן שנים זנחו אדריכלים את הסגנון הפונקציונליסטי הפשוט שאפיין את אדריכלות ראשית המדינה לטובת אקספרימנטליות צורנית עתידנית. השפעות המיליטריזם, המרוץ לחלל, טכנולוגיות בנייה חדשות, צרכים אקלימיים, שאיפה לחדשנות ועוד, הולידו שלל מבנים משוננים, אלכסוניים ומעוגלים, סבוכים ומורכבים, בעלי פתחי תאורה יחודיים ושילובים בין לוחות בטון לחומרי בנייה מסורתיים. על רקע נופי הארץ ובנייני הדור הקודם הם נראים כתפאורה מסרט מדע בדיוני. אף שחלקם בניינים מוכרים, זוויות הצילום הנקיות והתאורה הקונטרסטית המדגישות את איכויותיהם הצורניות, כמו גם הפסקול האלקטרוני המופשט שמלווה את הדימויים, יוצרים תחושה של מקום זר ומעורר התפעמות. אין מדובר בהתפעמות נוסטלגית. להיפך אפילו, שכן ניכר כי זוהרם הצורני של חלק מהבניינים המצולמים אינו עולה בקנה אחד עם תיפקודם הבעייתי כבנייני מגורים ובנייני ציבור. זו התפעמות מעוצמתם של חומרים וצורות, כמו גם מן הפער בין שימורם כדימוי מצולם למצבם ותיפקודם בפועל.

מתוך: הרצאה על ארכיטקטורה – אהד פישוף וצבי אלחייני

הפנייה לאדריכלות פוסט-מודרנית מוקדמת, לתיאטרון הברכטיאני, הקולנוע הסובייטי, האדריכלות המסופוטמית ועוד, קשורה בנושא נוסף שהתערוכה מציגה ועובר כחוט השני בין העבודות: זיקתה לתחנות היסטוריות מכוננות הבאות לידי ביטוי אסתטי ייחודי. אין מדובר רק על סגנונות אמנותיים כאלה ואחרים, אלא על רגעים שבהם לקחה האמנות חלק פעיל בחיים הציבוריים בגלריה ומחוצה לה. הפנייה לצורות אמנותיות קודמות אינה אסתטית גרידא, ומנגד היא גם לא עיונית וביקורתית במובן השגור של המושג. העבודות בתערוכה מניחות בצד טענות מוכרות נגד כשלי המשטרים שהולידו צורות ייחודיות שכאלו לטובת בחינה מחודשת לא רק של יחסי האמנות ותחומי ידע נוספים, אלא גם של מקומה של האמנות בעולם. מבחינה זו התערוכה מבצעת מהלך כפול של התכנסות במרחב מעבדתי של ניסוי וטעייה, בד בבד עם שאיפה לשבש את ההתכנסות ולצאת מקוביית האמנות שהתגבשה במחצית השנייה של המאה ה-20.