און שלטון

“מרגנית” היא עבודת וידיאו של ציון אברהם חזן, החונכת סדרת תערוכות וידאו חדשה במוזיאון ת”א. העבודה כבר הוצגה בשנה האחרונה במקומות אחרים (בגרסאות קצת שונות, נדמה לי), אולם הצגתה במוזיאון שגם מככב בסרט מעניקה לה רובד נוסף של משמעות.

“מרגנית” קרוייה ע”ש מגדל מרגנית המזדקר מעל בסיס הקריה. זהו מבנה משרדים ומתקן תקשורת בגובה 138 מטרים שנחנך בשנת 1987. בזמן הקמתו, מספרת האוצרת אלן גינתון בטקסט הנלווה, היה מגדל מרגנית הבניין הגבוה ביותר בישראל והפך במהרה לסמל לעליונות צבאית וטכנולוגית. עם השנים נבנו בסביבה גם מגדלים אזרחיים רבים.

בעבודתו של חזן נעה המצלמה ברחובות ת”א כשעדשתה/מבטה מופנה למעלה. היא חולפת על פני בנייני תעשייה זעירה בקריית המלאכה, משרדים אפרוריים מבטון באיזור דרך בגין, ומגדלי היי-טק מחופי זכוכית ובתי דירות מצופי טיח באיזור הקריה. המצלמה סובבת את הבסיס הצבאי כשבכל פעם שהמגדל מופיע פתאום בין הבניינים – שבע פעמים בסה”כ – תנועת המצלמה נעצרת ונשמעת תרועת קרן. לאחר המסע עובר הצילום למקהלת גברים בחולצות לבנות העומדת בשדה ושרה למרגנית שיר אהבה תנ”כי פארודי. בעבודה נוספת יוצק חזן מי מלח מחורי עיני איל הברזל של מנשה קדישמן המוצב ברחבת המוזיאון, והופך אותו לאיל בוכה שמגדל מרגנית משתקף בעיניו.

ציון אברהם חזן – מרגנית (פרט מוידאו)

“מרגנית” היא עבודה רוויה בסמלים. מערך שלם של סמלי שלטון וסמלים היסטוריים, תנ”ך, ציונות, מיליטריזם,  היי-טק, הון, און, שלטון ומוזיאון, מזדקר מעל ראשו של המתבונן בשמי האיזור ומתומצת בסרט בן 13 דקות. הטקסט הנלווה ממקם את “מרגנית” בשני קטבים. באחד הופך המגדל למקום מושבה הבלתי נגיש של אהובה שאליה עורג הצופה. בשני ניצבת “מרגנית” כעמדה פנאופטיקונית החולשת על סביבתה ומפקחת על מעשי הכפופים לה. ע”פ פרשנות זו מרגנית היא כטירה קפקאית הכרחית אך בלתי מושגת, נחשקת ובה בעת מאיימת, שהצופים מקדשים ומתבטלים בפניה בעת ובעונה אחת. תרועות הקרן, במקרה זה, אינן מסמנות רק את הרצון להפיל את החומות ולחדור למעוז א-לה הקרב על יריחו, אלא גם את חוסר היכולת לעשות כן.

אפשרות נוספת היא למקם את מרגנית לא בשני קטבים אלא בין שני קטבים, ולהבין אותה לא כניגוד האחד של השני אלא כתוצר דיאלקטי של המתח ההכרחי בין מגדל הפיקוח למושא התשוקה. במקרה כזה את הכפיפות יש להחליף בשותפות, ומבחינה זו ניתן לומר ש”מרגנית” אינה עוסקת רק ביחסים אזרחיים-צבאיים, הופעתם במרחב העירוני והקשריהם הסמליים, אלא גם בתוקפו של מעשה האמנות ובתפקיד שהיא ממלאת במסגרת התנאים הפוליטיים המכוננים אותה. המוזיאון – כמושג – זקוק למגדל הצבאי המסייע לו להגדיר את עצמו כניגודו, ואילו המגדל זקוק למוזיאון שמספק לו הוכחה להיותו צבא מוסרי הפועל בשירות משטר דמוקרטי בוילה שבג’ונגל. שני המוסדות מאצילים מסמכותם זה על זה וקריסתו של האחד תוביל בהכרח לשינוי רדיקלי בתפקידו ותיפקודו של האחר. מי שמאפשרים לשניים לתפקד כמאזנים הדדיים הם אנשי האמנות (אמנים, אוצרים וצופים), הניצבים בתווך ומופקדים על שמירת הסדר.

כוחה של עבודתו של חזן אינו נובע מהתנגדות לדיאלקטיקה המיליטרי-ארטיסטית הזו אלא מהחצנתה. מבלי לזלזל בעבודת ההפקה המורכבת, ההומור הדק והצילום המצויין, חלק מהתחכום של “מרגנית” נובע מן העובדה שבמקום להשתמש באמנות על מנת ליצור מציאות או לגנות אותה, חזן פשוט נותן למציאות הקיימת לעבוד בשבילו. “מרגנית” היא עבודה שמביעה את המלכוד הפרדוקסלי של האמנות הישראלית, המשתמשת בנאורות כבושה על מנת לתחזק כיבוש נאור. בה בעת, ברוח אותה דיאלקטיקה בדיוק, היא גם תוצר מובהק של המלכוד הזה ומשתפת עימו פעולה.

מרגנית – ציון אברהם חזן
אוצרת: אלן גינתון
מוזיאון ת”א, עד ה-31.8

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”