כאשר חוזה אהבה מהסוג המקובל בעולם המוכר לנו מסתיים, ניתקים ממנו שרידיו הגשמיים, ושבים בן רגע להיות שוב ‘חפצים’. שיחזור של מחוות חיבה שביצוען היה אגבי ומובן מאליו, לעתים כמעט בלתי מורגש, נהיה לבלתי אפשרי, מכיוון שכתב היד של האוהבים לשעבר שרוי במטאמורפוזה חד-סטרית. אותם חפצים הנותרים מאחור מאופיינים בכך שהם מצביעים על עולם חסר-פגמים, שבא לתקשר את היופי הטהור שאנחנו רואים במושא האהבה. הנקודה האחרונה, אני מבקש לומר בזהירות, היא דבר שלמעשה לא נתון כמעט לשליטתנו מרגע שאנחנו ש ם , לא משנה כמה בשלים ו’עירניים’ נבוא. מבחינה זו, דימוי המגזין, כמו גם צילום הפולארויד על רכותו הפסטלית, מייצגים שתי גישות נכחדות ליצירת דימויים, שבניקיונן (הראשון מנוקה באופן בררני ומושכל, ואילו השני מתנקה מעצמו, כחלק ממנגנון ההתגלות האיטית על גבי המשטח הכימי), מביאים אלינו יופי ‘מטוהר’, שהוא למעשה אופציה לראיית העולם מבעד לעיניו של המאוהב. מתוך הבחנה זו אפשר לסמן את אסתטיקת הריאליטי (בין שהיא מושגת במאמצים רבים על ידי עריכת חומר גלם מבוים למחצה, ובין שהיא מיוצרת נוסח ניקי מינאז’, ובמאמצים רבים אף יותר, באופן סינתטי) כהיפוכן המוחלט של הגישות הנ”ל, וכפועל יוצא לייתר את חוק הפוטושופ – שכן בריאליטי הצלחנו לייצר עוצמה חדשה של עיוורון וצרות אופקים מרצון, ודווקא באמצעות ה’פגמים’.
אריק מירנדה מבקש לרשום באופן תמידי מבעד לעיניים הללו, עיני המאוהב, ולמסור לנו מראות וחפצים שפעולתו בהם הינה פרי של מעמד זה, אשר אותו הוא שואף במלוא הנכונות להפוך למצב תמידי, לפריזמה ה’נכונה’ היחידה והבלעדית למפגש עם העולם. בהולמות לשאיפה זו, הרישום של מירנדה מאז ומתמיד שאב מהגישה המבוטאת בציורי זן, של תנועה תמציתית ומהירה, המבוצעת במשך קצר של עירנות צלולה וצרופה. הדרישה לעירנות וצלילות מצביעה למרחב בו האהבה אינה מסמאת את העין, והאוהב אינו Dazed and Confused.
הדיכוטומיה של גילום הערגה בין הרישום המופשט, הנע במנעד שבין אורגניות-אינפורמל למתווה גרפי, לבין התצלום, המעניק תוקף ואישור ממשות לקיומן של דמויות מצלם ומצולם, מתקיימת באופן רציף ומתמשך בעבודתו של מירנדה. ב-2010, לאחר מהלך קודם של הצגת רישומים לצד צילומי פולארויד, החל האמן לעבוד ברישום ובחיתוך על גבי ספרים ומגזינים. גוף העבודה אשר פתח מהלך זה, ‘It’s Time for Closing Books’, מציג חקירה של אפשרויות המפגש בין פעולת הרישום לדימוי הצילומי אשר נהיה למצע. מירנדה בוחר במגזין מתוך הכרה וחיבה למלוא החוויה שהוא בא לגלם ולזמן. המגזין הוא חפץ, מהונדס היטב, המעניק טבע ומהות חדשים, מתעתעים בקלילותם, לכל חומר שיכיל – ולכן המבט נישא לא רק לדימוי האופנה הפרסומי, אלא גם, לדוגמא, לרפרודוקציה תועה של יצירת מופת (Caravaggio and a Yellow Moon), המקבלת צביון חדש מתוך חיתוך א-סימטרי בכפולת מגזין, וברק כרומו הרחוק אלפי שנות אור מהאינפורמטיביות הנדרשת מפירסומים בתחום תולדות האמנות.
מהלך העבודה הנוכחי של מירנדה, ‘The Luckiest People in the World’, מגלה לפנינו דמויות אפופות בערפל סמיך וקורן של צבעי יסוד. ההכתמה של דפי המגזין בדיו וצבעי זכוכית, אשר החלה כאמצעי לסימון של תחומים ורידודם לכדי מראה של זירוקס, מתקבלת כאן ככלי המרכזי במחווה הרישומית, והדימוי המודפס טובע בתוכם ונסוג למעמקי המיסתורין. בחלק מהעבודות מתמשכת נסיגה זו, כאשר מבודד עמוד מתוך מגזין בקופסא שקופה כנגד תאורת לד, ומתגלה צללית רפאים של הדימוי אשר הודפס על גבי צידו השני. המראה הויטראז’י מגובה בבחירה בגוונים סמליים של צהוב, אדום ובייחוד כחול הקובלט – כלומר, גם כאן נמסרת לנו סמליות, אך הפעם ללא מפתח לפירושה.
‘ברי המזל’ הם אלו הכלואים מתחת לשכבת הכרומו, משומרים היטב בשיא יופיים, ולרוב מעיניהם ניבטים הרהור ורפיון. ההכרה שלנו בשבי הזה מעוררת את הספק, אשר באופן רפלקסיבי מביא לאישור מחדש של החיים ‘כמות שהם’ – כרצף מקוטע של השתנות תמידית, המציע לרוב לא יותר מרמז להיגיון רופף. אנו נוצרים את רגעי הצלילות הנדירים, ולצידם עורמים במחסני ליבנו מילונים שלמים של שפות אינטימיות, שאבד עליהן הכלח.
אריק מירנדה – ‘The Luckiest People in the World’
גלריה חזי כהן, ת”א, אוקטובר 2012
התערוכה היתה עונג רך
מבקרת
| |