קשירת קשר עין

על רוחב ליבה של העין נתבונן כאן ועל היענותו הסרבנית של העולם.
על קשר עין – שהרי טבועה בעין היכולת לקשור בין דברים אך גם להתירם, וטבועה בה רשת הקְשרים שנלכדו כהרף עין, דבקו בה כמו בנייר הצילום. על מה שראתה ומה שנעצמה ומה שקראה בשם: בבת עיני.
העין של לאונרדו, עיניו העצומות של האהוב ,אדיפוס, טרסיאס ,הכלב האנדלוסי, “עין שחורה הייתה לה, אור וצל התנגשו בה“,^ⁱועוד..ועוד.. בבת עיני.

אורי גרשוני

קשירת קשר העין של מעשה הקולאז’ עשויה להתגלם בדמותו של “איש החול”,^ⁱⁱגיבור סיפורו של את”א הופמן, הקורא בקולו העמום: “הבו עיניים“, “הבו עיניים!” כאילו חייבת הראייה להיוולד בקריעה, שהיא טקס אבלות, ובחליצה, שהיא טקס התרה.
מה תחלץ העין מן העולם? האם לא את נדיבותו האדישה? קחו את הכול ודבר לא ייגרע ממני, ציירו, צלמו, גזרו, הדביקו – הבור שנפער, בכם נפער– בארובת העין היא “הפתוח שאין רואים בו”.^ⁱⁱⁱ
הקרע מהותי לקולאז’. נדמה כי האתגר שהוא מציב קשור בהליכה על קו התפר המפריד-מאחד בין מרכיבים שהקשריהם המקוריים עשויים להיות מנוגדים זה לזה (עד כדי היפוך מובנם המקורי).
הקרע מסמן את ההבדל, משמר את הפער, והלוא סיפורו של קשר עין הוא תמיד סיפור המרחק שהעין מבקשת לצמצם, לגעת בו.

בחירתו של אורי גרשוני לשזור “ראיות” מן העולם העתיק מוליכה מאליו את העין אל מה שנקרע, אל הגדם. העין העכשווית המתבוננת בפיסול הקלאסי והרומי רואה בקטוע – שלם. אנומליה, תהא איפוא, לראות את ונוס ממילו מתהדרת בגפיים עליונות. פיסות עבר המתגלות אט אט אל פני ההווה, מתקיימות תמיד כמקטע מייצג, כשרידי מבנה גדול יותר, ארכיטקטונית, תרבותית. שרידים ש”נגזרו” מאז ו”נדבקו” אל העכשיו. גרשוני המחבר שלמים “חסרים”, פועל כארכיאולוג שהרפאות ממנו והלאה. הריבוד האופייני למבט הארכיאולוגי, סידורם הקפדני של מפלסי החיים, נזנח לטובת פני שטח מרוקנים ורוחשים גם יחד.

הנה דמותו המונומנטלית – דיוקן הגבר הכובש את מרחב העבודה: פניו חזקות ,תקיפות, אמבלמה גברית שרוקנה, סורסה רוצה הדעת לומר– בשל העין וסיפור העין, אבל כוחה עוד עומד לה במלוא אונה.
על אף הריקון, בשל הריקון, מבקשת העין את זהותו של הגבר.
מי היה? מדוע פניו מוכרות לי כל כך? והיא נודדת,שטה בין ספרים (שאף להם איכות “עינית” מעפעפת, פתוח-סגור-פתוח) כספינות עתיקות שאת חרטומן עיטרו עיני אבן^{^iv} כדי שתוכלנה לראות בים.

עיני האבן של מקסימינוס התראקי (Maximinus Thrax) רואות. דמותו המרתקת באכזריותה של קיסר רומי, הראשון ממוצא ברברי, הייתה מוקד עינינם של מחקרים ומילים רבות בשל “איכותה המעורבת”. ההיסטוריון תיאופילאקט סימוקטה (Theophylact Simocatta) כינה אותו “היבריד מגזע פראי שעלה מהמיתולוגי” והצביע על אותו תדביק גנטי (קולאז’, אם לא נתאפק), שמזג את ה”ברברי” ב”תרבותי” והפך אותו לגיבור שיח שקוטבו האחד הוא השלם הגזעי והטהור וקוטבו השני הוא הקטוע, והמעורב.^{^v}
ויש לו, לקיסר, עיני אבן שמביטות רחוק, מעבר, במבט העל-זמני השמור לדיוקנאות עליהן שורה תודעה הסטורית. מבטו של מקסימינוס שורד אפילו את ריקונו.

העין השורדת את אובדנה משוטטת בעבודותיו של שי זילברמן. מסעה אל הגברים שמבטם חסום, “מאלצה” להגשים את תפקידה החושי- חושני, לעקוב אחר החליפה התפורה היטב, מניירות ששזפה השמש, להתרפק על יופיו הרב של הגבר ה”אור המופיע בחשכת הליל”^{^vi}לנשק את שפתיו וללטף את זיפי זקנו – האות הגורלי לקטיעת כבלי האהבה.
שאלת הזמן נשזרת, כעין נוספת, בסריג העבודה של גרשוני וזילברמן. האירוטיקה הגברית השורה בעבודות כולן מהדהדת את המיתוס הפדרסטי שבין מכלול כלליו המובחנים עסק מישל פוקו, במה שהוא מכנה, “השאלה הקשה של הזמן המועט והחולף ביעף”.^{^vii}

פרפר המופיע בדיוקן נער אצל גרשוני, כמו זיפי הזקן אצל זילברמן מקווקווים את הגבול ממנו ייחשב נער כמבוגר מכדי להיות שותף ראוי ביחסי אהבה.
שיער כשעון הקוצב דקות, מופיע על פני הגברים המזוקנים של גרשוני ומערטל את פניהן של הנשים בעבודותיו של זילברמן –שיער כמסך היורד על העולם.
לשם מה נחוצות להם כל כך הרבה עיניים? איש החול אוסף אותן לתוך שק ומביאן אל חרמש הירח, טרף לצאצאיו. אלה יושבים שם בקן ומנקרים עיניים.
גם גרשוני וזילברמן בולעים עיניים אל קרבי העבודות, מזינים את קשר העין עם הצופה.
העיניים העצומות בעבודותיו של זילברמן מכוננות צופה-מדוזה שהיישרת המבט אליו סופה מוות או עיוורון. העיניים החסרות בעבודותיו של גרשוני, חורי המסיכה, בוראות את המקום לעין “חיה” עירומה, העין שמביטה בהן.

“לפני הקרע בעין / נמשכתי לאור / כמו כל זוג עיניים / שנועדו לראות”,^{^viii}כותבת אמילי דיקנסון.
נדמה כי קשר העין נעוץ במשיכה לאור, בשמש של היום ושל אתמול, במתנת הראייה ,מתנת העיניים המפוזרות כאבקת קסמים מכד עתיק באחת העבודות: “אדרבה, יישארו לו העיניים, לנער, כדי שיוכל ליבב עד תום את מנת הדמעות שלו בעולם!.^{^ix}

שי זילברמן

טקסט נלווה לתערוכה “קשר עין”, בהשתתפות אורי גרשוני ושי זילברמן
גלריה עינגא, ת”א, אוקטובר-נובמבר 2012

הערות:

i זלמן שניאור,”יד ענוגה,” 1906.

ii איש החול, גיבור סיפורו של את”א הופמן מגלם את אחת מאותן אי וודאויות נפשיות המכוננות את תחושת ה”אל-ביתי” וראו: זיגמונד פרויד. האלביתי, מבחר כתבים ח, רסלינג. 2012

iii ב1990 הוצגה בלובר בפאריס התערוכה “זכרונותיו של עיוור” שאצר הפילוסוף ז’אק דרידה ובה מבחר רישומים בנושאי עיוורון. גדעון עפרת מציין כי דרידה ראה מיד את הפוטנציאל הלשוני הצפון המילה “לובר” ורשם לעצמו: “L’ouvre où on ne voit pas”. שפירושו הפתוח שאין רואים בו. וראו: “עיוורון, דמעה, אמונה” בתוך גדעון עפרת, הברית והמילה של ז‘אק דרידה: על יהדות כפצע, כחותם, וכאחרוּת,. הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008 עמ’ 160.

iv עיני אבן נמצאו באגורה העתיקה ביוון ואף לחופי ישראל וראו:

Carlson Deborah, “Seeing the Sea: Ships` Eyes in Classical Greece,” Hesperia,.2009, 78: 347-365.

v וראו מאמר על מקסימינוס: http://umass.academia.edu/JasonMoralee/Papers/924770/Maximinus_Thrax_and_the_Politics_of_Race_in_Late_Antiquity

vi כסנופון, המשתה, I9.

vii מישל פוקו. תולדות המיניות כרך ב’. השימוש בתענוגות. תרגום מצרפתית: הילה קרס. רסלינג ,2008 עמ’ 178.

viii אמילי דיקנסון, אולי הלב, ערכה ותרגמה לילך לחמן. רסלינג ושתי, ,2006 עמ’ 48.

ix ראו הערה 2, עמ’ 96.