רפורמת בכר

התערוכה “מנוע חיפוש” שאצרו סרג’יו אדלשטיין והילה כהן-שניידרמן במרכז לאמנות עכשווית, סובלת מרוב הבעיות המאפיינות תערוכות נושא קבוצתיות. היא כוללת מקבצי עבודות טובים ברובם, אך השילוב בין נושא גדול מאד למספר אמנים מצומצם יוצר תערוכה שמרפרפת על פני תת-נושאים שונים בצורה שאינה מקיפה אך גם לא ממוקדת. מכיוון שהדברים נכתבו בשבועות האחרונים (למשל פה ופה) איני מוצא טעם לחזור עליהם, ובמקום זאת אתמקד בפרויקט מוצלח במיוחד שמוצג בתערוכה – סדרת תצלומים של אריאל קן, שנוצרו בעקבות פרויקט הצילום המונומנטאלי של זוג הצלמים הגרמנים ברנד והילה בכר.

פרויקט הצילום של הבכרים החל בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, כאשר ברנד בכר הבחין כי התעשייה הכבדה במערב אירופה עוברת שינוי גדול, ובנייני תעשייה ישנים נסגרים ונהרסים מבלי שאיש ידאג לתעד או לשמר אותם. ברנד החל לרשום את המבנים, אך הוטרד ממה שכינה “זווית סובייקטיבית שרישום אינו יכול להימנע ממנה”. הוא חבר לצלמת הילה בכר (אז וובסר),  והשניים החלו לסייר ולצלם, תחילה במערב גרמניה ובהמשך במערב אירופה ובארצות הברית. במשך למעלה משלושים שנה הם יצרו ארכיון עצום של תצלומי מבני תעשייה כאסמים, ממגורות, מגדלי מים, מיכלי גז ומפעלי תעשיה כבדה.

אריאל קן (מתוך התערוכה)

כל התצלומים שצילמו בני הזוג צולמו בהתאם לכמה חוקים בסיסיים ונוקשים: התצלומים ריקים מאדם ומתארים מבני תעשייה מודרניסטיים מוקדמים. הם מצולמים בשחור-לבן ובזוויות ישרות, באופן שנמנע מהדגשת פריטים באמצעות פרספקטיבות חדות וקונטרסטים אקספרסיביים. בהתייחסות לבחירה לצלם אך ורק בשחור-לבן, הסבירו השניים שכך זוכים כל פרטי התמונה לנראות זהה ומלאה ואינם נדחקים ממרכז תשומת הלב לטובת צבעם הכחול של השמיים, הדשא הירוק וכדומה. ה”משמעת הצילומית” שאפיינה את העבודה נשמרה בהקפדה במהלך שנות היצירה, עד כדי כך שלאחר שלושים שנות צילום יכלו השניים להציג קבוצות תצלומים מבלי שהצופה יבחין כי אלפי קילומטרים ועשרות שנים מפרידות ביניהם.

עבודתם של הבכרים הפכה לאבן דרך בתולדות הצילום הטיפולוגי וזכתה לאינספור מחוות והמשכים. קן מצטרף לרשימה ארוכה של צלמים שהתעניינו במושאי התיעוד של השניים או בשיטת עבודתם הסדרתית, ויחד עם זאת עבודתו אינה בדיוק מחווה למאסטרים, בטח שלא מחווה של תלמיד ומעריץ. אם כבר מדובר בהמשך ייחודי שמאיר את עבודתם של הבכרים באור שונה, מבקר ומציג נקודות שלא יכלו לראות ומוסיף גוף חדש של ידע לתשתית הבניין שהותירו אחריהם.

בעבודתו השתמש קן בתצלומי הלוויין של תוכנת Google Earth על מנת לאתר מבנים שצולמו ע”י הבכרים. בני הזוג בודדו את הבניינים על מנת להתמקד בצורותיהם האדריכליות הייחודיות, וכך העניקו להם הילה פיסולית ונקייה. קן לעומתם, בחר לכלול בתצלומים גם את סביבותיהם של המפעלים באופן שחושף את היותם פצע חי ופתוח השונה מן הרושם האנדרטאי שיצרו הבכרים עבורם. המפעלים בתצלומים אלו אינם רק צורות אדריכליות המתועדות הפעם מזווית לא שגרתית, אלא גם כיב מגיר נוזלים המאכל את רקמת כדור הארץ וזיהומו ניכר במפעל הפלדה שצבע את כל סביבתו בגוון חלודה, בבור הפחם שנפער באדמה, בשפכים המוקצפים הזורמים בתעלה מן המפעל לנהר הבוצי שלידו ועוד.

אריאל קן (מתוך התערוכה)

הבכרים השתמשו במצלמה טכנית בפורמט גדול שתצלומיה יצרו מיקוד והרחבה קלה של הפרספקטיבה האנושית על העולם. מקור הדימויים של קן הוא מעין עין ביונית – שלוחה טכנולוגית שמספקת דימוי שצולם ע”י לוויין, הופץ ברשת ועובד באמצעים דיגיטליים באופן שכמעט ניתק כל קשר בינו לבין מראה עיני אדם. כדי להגיע לדימוי באיכות מספקת להדפסה גדולה ומפורטת נדרש הצלם להשתמש בכלי עיבוד תמונה שמשחזרים את המקור המשוער, ומפצים על איכויות צילום נמוכות באמצעות התאמות מלאכותיות. כך, באופן פרדוקסאלי, ככל שהתמונה נראית מציאותית יותר, למעשה היא פחות נאמנה למקור. אולם מעבר להיבטים הקשורים בטכנולוגיה ותרבות דיגיטלית, מנועי חיפוש, שוטטות מקוונת וכיו”ב, יש בעבודות נקודה נוספת: הבכרים תיארו את התעשיה הכבדה כתופעה שנעלמת מן העולם, ואת המפעלים כשרידים אחרונים של עידן שבא אל קיצו. תצלומיהם נתפסו לא רק כעדות החזותית היחידה שנותרה מן המפעלים, אלא גם כסיכומו של המודרניזם המוקדם שתעשייה מזהמת ולא ממש מודעת לנזקיה הייתה אחד מתוצריו. מכיוון שכיום כבר ידוע שמוצרים קטנים ומעוצבים אינם הופכים את התעשיה לפחות גדולה ומזהמת, יש בתיאורים הללו מידה של הטעיה שנעדרת מתצלומיו של קן. חרף המראה המשוכלל, הנקי והמהוקצע של התצלומים, הם מסרבים לאפשר לטכנולוגיה לשמר את ההפרדה התודעתית בין המוצר הסטרילי לתופעות הלוואי של ייצורו, ומבחינה זו מדובר בעבודות המתעדות את השחתת העולם באמצעיו הוא.

מנוע חיפוש – המרכז לאמנות עכשווית
אוצרים: סרג’יו אדלשטיין והילה כהן-שניידרמן
משתתפים: גלעד ברעם, יצחק לבנה, עפרה לפיד, נגה ענבר, אלי פטל, אריאל קן, הלל רומן, אלהם רוקני.
נעילה: 5.5.12

פורסם בנוסח מקוצר ב”טיים אאוט”