חיקוי חיוור של אי-נוחות

השאלה הראשונה שעולה מביקור בתערוכה “מתיחת קו – אמנות ספרדית בת זמננו” שאצרה גילה לימון במוזיאון הרצליה, היא מידת ההצדקה שבהצגת תערוכה קבוצתית על בסיס לאומי בעידן הגלובלי בכלל ובמערב אירופה בפרט. כל האמנים והאמניות המשתתפים בתערוכה נולדו בספרד או היגרו אליה, אולם מכיוון שלמעט אחד איש אינו מתייחס לסוגיות ספרדיות וכולם מציגים עבודות שדומות להן ניתן לראות בכל תערוכת אמנות מערבית בכל רחבי העולם, נדמה שהיחוס הלאומי המוצג בתערוכה מסתכם ברישום פורמלי – דרכון בצבע מסויים המספק תעסוקה לפקידי מחלקות לקשרי תרבות.

לו היה מדובר על תערוכה קבוצתית טובה או לכל הפחות מקבץ עבודות אקראי אך ראוי, הסיפוק מן האמנות יכול היה להצדיק את הצגת התערוכה, אולם למעט עבודות ספורות מדובר בתערוכה חלשה מאד. לכל היותר ניתן לומר כי רוב העבודות, ובמיוחד הפוליטיות במפורש שבהן, מעניקות תוקף מיוחד למשפט המופיע במיצב הטקסט של דורה גרסיה ואומר כי “ההבדל בין הרגיל לבלתי רגיל טמון באותה תוספת בלתי-מורגשת”, ומדגישות דווקא את המקצועיות והעומק בתערוכתו של עומר פסט “לוויינים”, המוצגת במוזיאון במקביל (ביקורת על תערוכתו של פסט תפורסם בנפרד).

חררדו קונסטנסה - תצלום

“מתיחת קו” נפתחת בסדרת תצלומים של חררדו קונסטנסה, שצולמו באי באנגיאונג השוכן על הגבול הימי שבין שתי הקוריאות ומשמש כנקודת תצפית מדרום קוריאה על שכנתה הצפונית. תצלומי הצבע הגדולים מתארים את השילוב הצורם בין אדריכלות צבאית לנוף פראי ובין השקט האצור בדימויים הדוממים למתח המתמשך שמאפיין את הסביבה שבה צולמו. קונסטנסה פועל בתוך מסורת. מאות פרויקטים דומים צולמו ברחבי העולם, כשהמוצלחים שבהם נבדלים ביכולתם לומר דבר מה החורג מקלישאת ה”מלחמות זה דבר נורא”, ולעיתים אף להתייחס לתפקידם של אמצעי הייצוג והאמן עצמם במערכת. תצלומיו של קונסטנסה נותרות בגדר תיאור שגרתי של איזורי ביטחון והפקר הנראים כבר היום כאילו נועדו להפוך למונומנט היסטורי.

שאלת הגבולות הבינלאומיים עומדת במרכז עבודות נוספות, כשברובן היא זוכה לטיפול סמלי ולא מתוחכם המשלב בין מראה מושגי לפוליטיקת טפלון מהוסה. בביקורת בעיתון ‘הארץ’ הוזכרה בהקשר לתערוכה עבודתו של סנטיאגו סיירה, אולם למעט העובדה שגם סיירה ספרדי קשה למצוא נקודות דמיון בין עבודתו לבין העבודות המוצגות בתערוכה, שאחת מהן נראית כחיקוי חיוור של סיירה ואילו האחרות שונות מעבודותיו בתכלית. סיירה אינו מתעסק במטאפורות אלא מייצר מצבי עימות ואי-נוחות הלכה למעשה. הוא מסרב לקבל את ההפרדה בין עולם האמנות לעולם, מאלץ את המרחב האמנותי להחצין את חוקי הפעולה ותנאי העבודה המאפשרים את קיומו, מתנגד למיסוכה של הפוליטיקה בצבעי טשטוש ומפעיל כך את התרבות באופן פוליטי מובהק. איפה הוא ואיפה סימונו המתייפייף של אולם התצוגה בסרטי גידור שעוצבו בצורת גבולות אירופה והם מצולמים במצלמות אבטחה בעבודתו של מתיאו מטה, או ההקבלה הפשטנית שבין אמנויות לחימה לאמנויות המחול והקולנוע ובין צבאיות להומו-אירוטיות בסרטה של איזבל רוקמורה, או קריעת ראשיהם של פוליטיקאים מתצלומיהם (לאחר שכבר ירדו מהבמה) והתפייטות בגרוש (המתייחסת אל עצמה כאל מעשה של מרי) על הטרגיות של ההיסטוריה החוזרת על עצמה בעבודתו של פרן מאנה.
הבעיה בעבודות אינה קלות הביצוע כי אם קלות המחשבה שהיא מעידה עליה. זו לא הדיעה שמציגים האמנים, אלא התחושה שאין להם אחת כזו. אלו יצירות שמסתפקות בהרהור קלישאתי-חזותי המסרב לכל עימות וממקם את עצמו בעמדה שממנה יוכל להצטייר כהומניסט מבלי להסתבך ומבלי לומר אפילו דבר אחד שאינו ברור, ידוע ולעוס עד כדי-כך שהצגתו מעידה בראש ובראשונה על חולשתה היא.

אנחלה דה לה קרוז - "גדולה מהחיים", מיצב

על רקע זה בולטים סרטה המוקפד והמשעשע של כריסטינה לוקס, Europleasure International, Touch and Go ועבודתה של אנחלה דה לה קרוז “גדולה מהחיים”. בסרטה של לוקס מופיעים פועלים לשעבר, פנסיונרים בחליפות של יום ראשון, המשליכים אבנים על חלונותיו של בניין תעשייתי נטוש בעיר ליברפול. הסרט מבוים כפרסומת סלפסטיק קומית ומותחת שרגעיה הדרמטיים ערוכים בהילוך איטי ע”פ כללי הז’אנר, כשלבסוף מסתבר כי החלונות המנופצים יוצרים על חזית הבניין את הכיתוב “touch and go” המרמז, בהקשר זה, הן לקריסתן של ערים תעשיותיות במערב בעקבות מעברם של מפעלים רבים למדינות העולם השלישי לצורך “מיקסום רווחים”, והן לסלוגן שיכול היה לשמש כססמת מיתוג תאגידית בפני עצמה.

עבודתה של אנחלה דה לה קרוז היא ציור ענק המתוח ע”ג מסגרת שנמחצה ונשברה ע”י הקירות התוחמים אותה. גם זו עבודה שעוסקת בגבולות, אולם היא מייצרת חוויה פלסטית הנראית כפסל של קלאס אולדנבורג בגרסת הדיווה הכלואה-משתוקקת, יצרית-מתוסכלת ופראית-מרוסקת בעת ובעונה אחת.

מתיחת קו – מוזיאון הרצליה
אוצרת: גילה לימון

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”