השלם כרצף של שברים

במיצב פיסולי המוצג בתערוכתה של מירית כהן “סורג-שפה” בגלריה גורדון, פרושים שברי בקבוקי זכוכית המלופפים בחוטי מתכת דקיקים – מעין קווצות של שערות נחושות הנפרדות ונכרכות זו בזו כקורי עכביש. ברישום עיפרון התלוי לצד המיצב מופיע בקבוק שלם ומלופף כשלצדו נכתב כי בעת שבירת הבקבוק, על הראש והבסיס להישאר שלמים. במחווה הפשוטה ועם זאת כה טעונה, מתומצת מאפיין מרכזי באמנותה של כהן – היכולת לאחוז את הכאב במסגרת פרומה ושברירית ובו בזמן חזקה מספיק על מנת לייצג אותו ולשמרו. כהן מאפשרת לבקבוק להתנפץ תוך לכידת רגע שבירתו. היא אינה מנסה להראות כיצד השבר מכיל בתוכו משהו מן השלם אלא להיפך – להנציח את השלם כרצף של שברים מחוברים במהלך דיאלקטי של הרס ויופי.

מירית כהן – פרט מתוך המיצב “כלים שבורים”

כהן (1945-1990), פעלה בישראל ובניו-יורק בשנות ה-70 וה-80, עד ששמה קץ לחייה בקפיצה מגג בניין בניו-יורק, וזר פרחים בידה. בשנות עבודתה בישראל הציגה לא מעט וזכתה להכרה, אולם מאוחר יותר נשכחה ומאז שמה חוזר ועולה מפעם לפעם ושוב נעלם. העבודות בתערוכה הנוכחית שאצרה שלומית ברויר ותינעל בסוף השבוע, נוצרו בשנים 1970-1980 – שנים המזוהות כמהפכניות באמנות הישראלית – אולם גם אם מאפייני התקופה (הרזון, החיבור בין אמנות מושגית לרישום וציור או השימוש בטקסט), נוכחים בעבודות, החיבור ביניהם מוליך ליצירה אינטנסיבית מאד, דחוסה למרות רזונה, אקספרסיבית למרות מושגיותה ורגשית למרות התחושה הכמעט מכאנית שלה, השונה בתכלית מרוב האמנות שנוצרה בישראל באותן שנים.

ברישומים ובציורים מציגה כהן מעין שפת סימנים – מערכות גיאומטריות קטנות שחוזרות על עצמן וטוות אחת לאחת את הדימוי השלם. פעם זה דיוקן, פעם דמות אישה, פעם זוגות זוגות של שפתיים המתאבכות זו בזו ופעם רצף כמו-שרטוטי של סימנים, מילים ומשפטים. תמיד הדימוי צועד על גבול ההפשטה ומייצר מבנה אוקסימורוני של פרץ רגשות ממושטר. אין לקווים הבודדים טביעת יד אישית מובהקת. סימני העיפרון נמסרים בפשטות לאקונית המתנגדת למחוות אקספרסיביות מוקצנות, הציורים נוצרו בחריטות של משטח עץ (המשורר יעקב בסר שהיה עד למעשה תיאר זאת כחריטה ידנית, בציפורניים חשופות ואצבעות פצועות ומדממות), ויחד עם זאת ברוב המקרים התוצאה הסופית מאורגנת – מצפינה את האקסטזה במערך סדור של “נתונים” המציג את ריקונו וקריסתו באמצעיו הוא.

מירית כהן – פרט מתוך הסדרה “אנרגיה של התכווצות”

בויטרינה שטוחה מוצגות קליפות תפוזים ישנות העטופות גם הן בקווצות חוטי נחושת. הקליפות איבדו כבר מזמן את צבען וצורתן המקורית, והחוטים הנוצצים שעוטפים אותן נראים כמעט כלעג פנימי. על רקע הידיעה על מותה הטראגי של האמנית ועל הדיכאון שסבלה ממנו בחייה, קשה שלא לחשוב על העבודה כמטאפורה לפער בין קמילה פנימית למסכה השומרת על מראה חיצוני חי וחיוני שאינו דועך גם שנים לאחר המוות. חוטי הנחושת הם כלוב הכולא-שומר על הקליפות ומותיר אותן חשופות אך מוגנות ברקבונן, כהערה מנוסחת מבעוד מועד על הנצחת האמן ועל החיים הפתולוגיים שמקבלת יצירתו לאחר לכתו.

שמה של התערוכה “סורג-שפה”, שאול משיר של פאול צלאן. בקטלוג התערוכה מצויין כי השיר נכתב בהשראת תמונת שבכה מסורגת מן המאה ה-14, שדרכה שוחחו נזירות קלריסיות עם אורחיהן. הסורג, אם כן, שימש כמחסום ואמצעי תקשורת בעת ובעונה אחת, העביר את הקול וחסם את המבט והמגע. ברישומיה של כהן נוספת לשבכה משמעות נוספת. זה אינו גריד במשמעותו ככלי תקשורת המוליך את הדיבור מבעד למסנניו, שכן מצדו השני של הגריד לא נמצא דבר. השבכה של כהן היא השפה עצמה – מערכת מסורגת של עצבים חשופים המבקשים לבטל את “פערי התיווך” שבין הדובר לדיבר ולתפקד כדיבור לכל דבר.

מירית כהן – ללא כותרת, עיפרון על נייר, 1980

סורג-שפה – מירית כהן
אוצרת: שלומית ברויר
גלריה גורדון
נעילה: 25.12