במעגל סגור

למעלה מחצי מאה לאחר שניסח ולטר בנימין את הבחנתו הידועה בין האסתטיזציה של הפוליטי לפוליטיזציה של האסתטי, המשיכה התיאורטיקנית סוזן באק-מורס את טענתו בהתייחסותה למקומם המרכזי של אמצעי התקשורת החדשים בתרבות ההמונים והשפעת האסתטיקה שהם מייצרים על הקהל. במקום בו זיהה בנימין פוטנציאל חתרני ואפילו גאולי, מצאה באק-מורס קהות חושים אלימה ומסוכנת. “האסתטיקה”, כתבה, “מאפשרת אנאסתטיזאציה של הקליטה, צפייה ב’מתרחש’ במעין הנאה אדישה, אפילו כאשר מדובר בטקס פולחני, שמטרתו להשפיע על חברה שלמה להקריב קורבן, מבלי לשאול שאלות” (1). התערוכה הקבוצתית “פופוגנדה”, שאצר יניב יהודה אייגר במרכז האקדמי ויצו חיפה במסגרת פסטיבל “החג של החגים”, מבקשת לתפקד כמעין תרגום ישיר, אינטנסיבי ולוחמני ובו בזמן משעשע מאד, להצעתו של בנימין לפוליטיזציה של האסתטי. התערוכה מופיעה במרחב הצפייה הסגור שבו “מקריבים קורבן מבלי לשאול שאלות”, ומנסה להפוך אותו על ראשו.

רפי בלבירסקי - דיין

22 אמנים, זוגות וקבוצות אמנות משתתפים בתערוכה. הם מציגים עבודות הפועלות בתוך עולם הראווה העתיר בדימויים ובייצוגים המיוצרים, משועתקים, מודפסים, מוקרנים ומשודרים בכל אמצעי התקשורת ועיצוב התודעה הנוכחים בחיי האדם המודרני, ובאמצעות שיבוש, הסטה, התחפשות והצבה בהקשר שונה, מנסות להפעילו מחדש ברוח של התנגדות. התערוכה, כותב אייגר, מוצגת “על רקע המאבק לחירות התודעה בישראל. מאבק שמתקיים כיום בצל מציאות מולטי-ערוצית, רב-עריצית, צינית ואינטנסיבית, במרחב המורכב מסך כל מסכי הפלזמה, הבטון ועשן המלחמות והרטוריקה. מרחב שמופקר, מופקע ומופרע לטובת סמלילים מסחריים וסמלי לאום, סיסמאות צעקניות, סלוגנים פתייניים, בידור תפל ושאר ירקות בסיר הבשר המהביל”.

מעין וענבל שטראוס - Reality

מכיוון שהתערוכה כוללת עבודות וידיאו רבות, הקולות הבוקעים מהעבודות השונות מתערבבים זה בזה בחלל התצוגה. זו הפרעה נפוצה הנובעת בד”כ מתנאי תצוגה לא הולמים, אך ב”פופוגנדה” הרב-ערוצית, שדימויים מרצדים, שכבות סאונד והפרעות שמשתלטות על המרחב משמשות עבורה כנקודת מוצא, היא מתקבלת כברירה טבעית. התערוכה, שאינה מתעקשת להותיר את מעשה ההתנגדות בגבולות עולם האמנות, פולשת גם לתחומי תרבות חזותית אחרים כעיצוב ופרסום, ואינה מהססת ללכלך את ידיה בדימויים לא תקניים בעליל כתצלומי סטילס של שידורי טלוויזיה מעפנים משנות ה-80 (אבי פיטשון), סמלים שבהקשר אחר היו נקראים כשטחיים ופשטניים (מגן דוד העשוי משני משולשי בטיחות זוהרים של אריק וייס, החלפת דגל הדיו בתצלום המפורסם בדגל שעליו מופיע סמל של מקדונלדס בכרזה של יוסי למל), עבודות נונסנס וכאלו שניכר שלא צמחו בזיקה לאף אחד מבתי הגידול לאמנים בישראל (פרויקט “המחתרת האינטרגלקטית” של עידו הרטוגזון – מין נבואת זעם צבעונית, תזזיתית, שמאנית וטכנו-מיסטיקנית, המסתכמת בקריאה “אל תדליקו את הטלוויזיה שלכם, הדליקו את הטלוויזיה הפנימית שלכם!”).

אף שנוצרו באמצעים דיגיטליים מתקדמים, רבות מן העבודות בתערוכה שומרות על מראה לואו-טקי ומשלבות בין מחוות פארודיות, מגושמות מודעת לעצמה ושיבושים היפנוטיים. הדס רשף חתכה את דמויות הנשים המלקטות מציורו הידוע של ז’אן פרנסואה מילה, וזקפה את גבן בתנועת מרי, נוגה דוידסון ערכה קטעים מסרטי חובבים של חיילי צה”ל שמצאה ביוטיוב, וחיברה אותם – תחת הכותרת “צחוקים רצח” – למעין קליפ לשירו של רוברט פאלמר Addicted to Love. הפורקן והדאחקות הנתפסים כשחרור מכבלי המערכת, מוצגים בעבודה כחלקה המשלים של אותה שטיפת מוח תקשורתית. דיוקנו של משה דיין שמציג רפי בלבירסקי, נוצר במניפולצית פוטושופ פשוטה שמכפילה את חצי פרצופו של דיין לפרצוף שלם אך משונה. משה דיין המוכפל זוכה כך לשתי עיניים, ומבטו הסימטרי, היוקד והמוזר, בצירוף הרטייה שלאחר החיתוך וההכפלה הופכת למעין קמע התלוי על מצחו, מעניקים לו מראה של מכשף המהפנט את קהלו. דימויים מעוותים מופיעים גם בעבודת הוידיאו של יצחק לייש ואירית גרטי, המחברת בין תשדירי בחירות, פרסומות ומניפולציות חייזריות.

התערוכה, כותב אייגר, מציגה “פורטרט של חברה פרוורטית השרויה במצב צרכני-רצחני מחזורי-אוטומטי, מבודח ומיופח חליפות, המזגזגת בין אימה לנחמה, חשש קיומי לאילחוש קומי זול, קיפוח וכיבוש לשיווק מוצרי טיפוח במחי עפעוף תוך כדי הזפזופ; תרבות שהשעשוע והזעזוע זולגים בקרבה זה אל זה עד כי הם מתמזגים לגמרי”. יפה העובדה שבניגוד לתערוכות מחאה רבות, “פופוגנדה” עושה זאת בלי להתבכיין, בלי להתעקש על סימונם של קווי הפרדה מלאכותיים בין הפוליטי לצרכני ובין “עולם האמנות” לעולם, ובלי לגרום למשתתפיה לצאת ממכבסת האמנות כשהם זכים, צודקים ונקיים.