פריחת מוחות 37 – ליאור גלילי, ניו יורק

ספרי על האמנות שלך או על עבודת המחקר שלך.
קצת קשה לי להפריד בין “מחקר” ל”אמנות” כיון שמה שבאמת מתקיים הוא חיפוש תמידי שעל אף היותו מגוון הוא מאוד עקבי: לעיתים הוא מתרחש באמצעות החומר והצורה ולעיתים באמצעות המילה.
בשנים האחרונות אני עוסקת ביחסי הגומלין ובמתח שבין סוביקטיביות Subjectivity והמרחב הציבורי: לדוגמה בעבודת התיזה שלי שעסקה במרחב העירוני של טיימס סקוור בניו יורק, גיליתי פיצול שמתקיים אצל הסובייקט בין החוויה הויזואלית לחווית התנועה. הפיצול הזה התקשר לפיצול (או היפוך) אחר: ההיפוך בין דימוי האתר שנחרט בזיכרון הקולקטיבי כנהדר (glorified), ודימוי הסוביקט (מתקופה מאוחרת בהרבה) שנחרט בזיכרון הקולקטיבי כעלוב, מזיק ופוגעני. וכך בהליך התכנוני שהתיימר  ל”שיפור פני האתר” נוצר מצב של דיכוי הסובייקט לטובת האדרת האובייקט שמופיע גם כעליונות החויה הויזואלית על פני זו הקינטית.

למה את גרה איפה שאת גרה?
הגעתי לניו יורק כיון שהוזמנתי ללמוד בקופר יוניון ועל אף שלא היה לי גרוש על הנשמה לא יכולתי לסרב. מה שהתחיל כמהלך כמעט אבוד הפך תוך מאבק איתן וממושך למהלך של גילוי ומציאה, ומה שנראה היה כאובדני, הסתבר כמחיה.
חוויית לימודי הארכיטקטורה בקופר יוניון יחודית בהיותה מושתתת על מחוייבות עליונה לסובייקטיביות: זוהי מחוייבות הדדית של המורים והתלמידים. המאבק הוא על גילוי, מיצוי, דיוק וזיכוך ה”אישי” והבנת מיקומו במרחב הפוליטי. מאבק זה מתקיים במרחב פדגוגי שהוא מרחב נדיב, אמיץ וסובלני ובו בזמן תובעני וחסר פשרות. מאוד התאים לי השילוב של נדיבות וחומרה (במובן של ביקורתיות), והאמת היא שלאחרונה הבנתי שביקורתיות חסרת פשרות היא גם סוג של נדיבות: היא נובעת תמיד מתחושה שאפשר יותר, וזו הנחה נדיבה.

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם ?
אני לא ממש יודעת להפריד בין הישראליות ליהדות שלי במובן של חוויית השוני, היחוד או הנבדלות התרבותית. היחוד כמו גם הנבדלות באים לידי ביטוי באופן חשיבה מאוד אבסטרקטי, בחרדות קיומיות כאלה ואחרות, בסוג מסוים של אינטיליגנציה רגשית (שבעבורי באמת מאפיין ישראליות) ובאמפטיה.

את מתגעגעת לישראל?
מאוד. הגעגוע הוא חלק מהחיים כאן. מעבר לעובדה שבכלל לא בטוח שהגעגועים הם למשהו שבאמת קיים, המצב הקיומי של לחיות רחוק מהבית, מבוסס על געגוע תמידי שפעם הוא קושי ופעם אחרת הוא מנוף.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל?
אני רוצה לומר כן אבל אי אפשר באמת לענות על שאלה כזאת.

האם כדי לקבל הכרה בישראל צריך בהכרח לעבוד מחוץ לישראל, או לפחות ללמוד בחו”ל?
איני יודעת. נראה לי שבדברים האלה אין נוסחאות.

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית?
ללא הכר! סליחה על הקלישאה אבל לא הייתי מי שהינני לולא השנים בהן אני מתגוררת בארה”ב. אין תחליף ליחסי הגומלין שבין גלות לגילוי ואין גם תחליף למה שיכול להווצר במפגש שבין השפע האמריקאי והיצירתיות הישראלית.

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך או על ממצאי אחד המחקרים שפרסמת:
ברשותך אמשיך עם Times Square, NY: בעבודת התיזה שלי בחנתי את האבולוציה של האתר דרך שתי דיאלקטיקות: הדיאלקטיקה של חללי הפנים והחוץ והדיאלקטיקה של הדימוי (Image) לעומת ה”זרם” (Flow). הטענה היתה שיש קשר בין האבולוציות של שתי הדיאלקטיקות האלה, וניתן להבין אותו דרך תופעת ה-skin (העור או המשטח) של האתר שהוא תולדה, או סימפטום של שתי האבולוציות (ה-skin של טיימס סקוור הוא למעשה כל אותם משטחים דיגיטליים מרצדים שמבוססים כיום על מעגל סגור). הטענה שלי התבססה על הזיקה שבין ה”עור” הפיזי – זה שתפקידו היה ליצר חיץ בין פנים לחוץ – לעור המנטלי – זה שתפקד כחיץ בין פנטזיה לאקטואליה: מאחר וטיים סקוור בראשיתו נוצר כסמיכות בין התיאטרון (ששלט בחללי הפנים) לזונות הרחוב (ששלטו בחללי החוץ), מראשית קיומו של האתר התקיים קשר בין הצורך בחיץ פיזי לבין הצורך בחיץ מנטלי. את הקשר בין התביעה המנטלית לפיזית והופעתן בדמותו של ה-Skin in Times Square בחנתי דרך סדרת הטרנספורמציות הפרוגרמטיות שהובילו לא רק לתופעת ה skin של האתר אלא גם, ובעיקר, ליחסי האתר והמשתמש כפי שהם באים לידי ביטוי בחללו האורבני.

מה תכניותייך לעתיד הקרוב:
טוב, זו שאלה לא בשבילי: אני לא מאמינה בלתכנן אני מאמינה בלהתכוון.