צולם בשולי ההיסטוריה

“A Free Moment” – עבודת הוידיאו המקדמת את הנכנסים לתערוכתו של ניר עברון “אחרית” – מוצגת כעת גם בתערוכה “המכה השנייה” שאצר אורי דסאו במוזיאון הרצליה. השוואה בין שתי ההצגות ממחישה עד כמה קריטית צורת ההקרנה של העבודה הזו. במוזיאון הרצליה מוקרן הסרט, המתאר בשוט אחד ארוך את שלד ארמון הקיץ של המלך חוסיין שנבנה באמצע שנות השישים על גבעה בצפון ירושלים, ע”ג מסך קטן בחדר מואר למדי, ואילו במרכז לאמנות עכשווית הוא מוקרן ע”ג קיר גדול בחדר חשוך לגמרי. ההקרנה במוזיאון הרצליה מותירה את הצופה מרוחק ואדיש. על המסך הגדול, לעומת זאת, נשאב הצופה לתוך תמונה שמייצרת תחושה גופנית ממש  – המראה המתחלפת באיבוד אוריינטציה ומסתיימת, לאחר היפוך, בנחיתה על הקרקע. תנועתה הסיבובית והכפולה של המצלמה, נסיעתה לאחור ע”ג מסילה שנחשפת במהלך הסרט והקרנת העבודה על מסך גדול, מציגות את המונומנטליות והריקנות של שלד הארמון במלוא הדרו ובמלוא עליבותו. הניגוד בין האופן בו חולש המבנה הגבוה על סביבתו לפריכותו העזובה, מודגש בזכות אסתטיקת הצילום המינימליסטית והמאופקת שמייצרת דרמה קולנועית מבלי להאפיל על הדרמה ההיסטורית שמתרחשת במקום.

ניר עברון - פרט מתוך עבודת הוידיאו A Free Moment

חמש עבודות וידיאו מוצגות בתערוכה של עברון (אוצרת: מעין שלף), ובכל אחת מהן מופעלות מניפולציות צילומיות וקולנועיות אחרות המאירות בדרכים שונות את יחסי הגומלין של הצילום וההיסטוריה, הזמן והטכנולוגיה, והאדם המתעד, המתועד ונמען התיעוד הנמצא במרכזם. שתי עבודות מבוססות על חומרים קולנועיים וטלוויזיוניים קיימים, ושלוש על סרטים שצילם עברון עצמו. ארבע מהעבודות מציגות מצבים מקומיים ואקטואליים (גם אם נשכחים), אולם עברון אינו עוסק רק במציאות הפוליטית הישירה שמופיעה בסרטיו, אלא גם בבחינה פנימית של מקומו הפוליטי של המדיום ומידת השפעתו על עיצוב האירועים ועל צורת שימור זכרם. אין בעבודות אירועים שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי, אלא רגעים ליריים ומטופלים המתקיימים בשולי ההיסטוריה ולא פעם משקפים אותה טוב מכל אירוע גדול ומפורסם. כזו למשל היא העבודה “קשת מזרחית”, הכוללת סצנות שצולמו במלון “שבע הקשתות” בהר הזיתים שבמזרח ירושלים, ומתעכבות על רגעים יומיומיים ובנאליים שמתוכם מתגלים הן יופיו המיוחד של המקום המשלב מוטיבים מקומיים ומערביים, הן ההבטחה שגלומה בו והן החמצתה. העובדים המופיעים בסרט עסוקים בתחזוקה שוטפת של המקום השומם, וכמו המצלמה המתעדת את פעולתם, נדמה שגם הם שומרים על פעילותו לשם שימורה בלבד.

ניר עברון - פרט מעבודת הוידיאו "קשת מזרחית"

בעבודות השונות מציג עברון שליטה גבוהה באפשרויות הרבות שמציע המדיום, מבלי להפוך את הסיפור לפירוטכניקה נטו. לכל מניפולציה וכל בחירה אסתטית יש היגיון שמבקש לשוב ולהאיר את הסיטואציות מזוויות לא צפויות. במקומות שבהם נוח לצופה להישאר מרוחק הצילום תובע ממנו להתקרב, ובמקומות שבהם יתמקם הצופה בחמימות נעימה, הוא מכריח אותו להתרחק. התקרבות כזו מתרחשת בעבודה “Fabric”, שצולמה בסרט 16 מ”מ ומוקרנת באמצעות מקרנה רעשנית ע”ג מסך תלוי במרכז החדר. בסרט מופיעים צילומים ממפעל טקסטיל ירדני שבו עובדים הודים מייצרים מוצרים עבור השוק הישראלי. לקונה בחנות נוח מאד להתעלם ממערך התנאים המאפשרים את רכישת המוצר במחיר זול – החל בסגירת מפעלים מקומיים ופיטורים המוניים, עבור דרך העברת הייצור לארצות זולות יותר שגם בהן כבר עברו לשכור מהגרי עבודה שיבצעו את עבודת הכפיים בשכר נמוך, וכלה בעצם תנאי העבודה הסיזיפית והקשה במפעלים מסוג זה. עברון מאלץ את הצופה להתקרב ולהכיר בתנאי המצב, אולם הוא אינו עושה זאת רק באמצעות תצלומי המפעל ופני העובדים, אלא גם במחשבה על זיקות שבין שתי התעשיות – הטקסטיל והאופנה מול הצילום והאמנות. כך “Fabric”, שנראית כניגודם המוחלט של תצלומי מפעלי יזע הסטריליים של הצלם הגרמני אנדריאס גורסקי, מוקרנת ע”ג מסך קטן התלוי במרכז החדר ונראית כדימוי המרחף ונוכח בחלל. הסרט אילם אך קול פעולת המסרטה מחליף ומדמה את שאון מכונות המפעל, והשילוב בין הקול המכאני לתמונה המרצדת והחמה יוצר הלימה בין אופיו החומרי של סרט הצילום לאופיה הידני והמפרך של העבודה, אופי שמנוגד לדימויה הנקי של התעשיה המודרנית ואינו מתיר לצופה לשמר את הריחוק הסטרילי בין המוצר ליצרניו.

ניר עברון - פרט מתוך עבודת הוידאו "הד הקריות"

עבודה נוספת העוסקת בתעשיית הטקסטיל היא “הד הקריות”, המבוססת על סרטי טלוויזיה המתעדים את מאבקם הכושל של עובדי מפעל אתא במחצית שנות ה-80. הטיפול בסרטי הטלוויזיה נעשה באמצעות פיקסול ברמות משתנות הנע הלוך וחזור ובהדרגתיות בין תמונות ברורות לבין מערכת מופשטת של ריבועי צבע בתנועה. מעבר לעיסוק בגורל התעשיה ועובדיה ולקשר החזותי בין הפיקסלים לאריגה בשתי וערב, “הד הקריות” היא גם הרהור על מקומה של האמנות והסכנה הגלומה בעיבודיה האסתטיים והרווחים לדימויי אסון. עברון מציג את יכולתה של האמנות לשמש כמרכיב הממסך ומרכך את המציאות, אך חוזר שוב ושוב לדימויים המקוריים, מסרב לטשטשם ומתעקש על הנכחתם בעולם.

אחרית – ניר עברון
המרכז לאמנות עכשווית
אוצרת: מעין שלף
נעילה: 12.11.11

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”