התנגשות תמידית

הציור של אבי סבח נכנס בכוונה מלאה אל רבות מן המלכודות הממתינות לציור בן זמננו, אולם במקום להיחבל, רותם אותן לצרכיו.

הציור של אבי סבח, המוצג כעת בתערוכה “שכוח אל” בגלריה 39, נכנס בכוונה מלאה אל רבות מן המלכודות הממתינות לציור בן זמננו, אולם במקום להיחבל, רותם אותן לצרכיו ועושה בהן שימוש יצירתי. נדמה שאין מניירה של שבירת מוסכמה שאינה נוכחת בציורים, ובכל זאת הם רחוקים מלהיות מנייריסטיים. אלו ציורים שאוהבים את ההיסטוריה אך אינם שבויים בידיה, ציורים שמימד אפוקליפטי נוכח בהם אך הם אינם נופלים לקלישאות הפאתטיות או הציניות הכרוכות בדרך כלל בעיסוק כזה, ציורים שמפלרטטים עם שפות חזותיות שונות כעיצוב ופיסול, מבלי לאבד את יחודיותם ואת שייכותם לקטגוריה מובחנת.

אבי סבח - אילת 91, שמן על ג'ינס, 2011

סבח מציג סדרת ציורים ואובייקטים מצויירים – הטבעות חרוכות בנייר, סדין ג’ינס רב-שכבתי וגדול שירח לבן וסבך ענפים וקרשים מבצבצים מבין קרעיו, שתי זקנות בכחול זרחני מביטות זו אל זו משתי יריעות סקיי שחורות, סכיני נחושת שהחלו את דרכם כמכשירי ציור וסיימו כמצע ציורי בפני עצמו תלויים בצרור על קרש השעון על הקיר כספק טוטם וספק דוכן פיצ’יפקס בבזאר יוצרים מקומיים בעיר פרברית, חרמש שטני שהתהפך, לוחות נחושת עגולים ועליהם דימויי אבנים כחולות ודף נייר קטן ועליו פרצוף מחורר כתחרה אקספרסיבית, כשמשני צדיו נעוצות שייבות – אותן טבעות מתכת קטנות המשמשות לתליית ציורים ורישומים גדולים, והופכות במקרה זה לאמצעי תלייה ואלמנט תכשיטי בו בזמן. אורחים רבים מופיעים בציורים – לארי אברמסון, ציבי גבע, עידו בר-אל, מיכאל גרוס ואחרים נוכחים בעבודות, מי במרומז ומי במפורש.

הציורים המוצגים ב”שכוח אל” הגיעו לעולם זמן רב לאחר שציטוטים היסטוריים מקוטעים, עירוב שפות ציוריות בעבודה אחת, שימוש במצעים וחומרי ציור לא שגרתיים, סגנון תלייה לא-מקובל וכיו”ב הפכו לדרך פעולה עקרונית ולנושא אמנותי בפני עצמו. העובדה שסבח עושה שימוש נרחב בכל אחד מן המאפיינים הללו שנים לאחר שבאו לעולם יכולה הייתה להוביל לציור בית-מלוני – שילוב רע במיוחד של אקשן פיינטינג, צבעוניות מהאייטיז, רומנטיקה גרמנית, טבע יפני ודלות החומר. אולם במקרה של סבח, המישמש הסגנוני דווקא משרה על הציורים מין נינוחות ספורט-אלגנטית של מי שנולדו לתוך עידן שכזה ולא חושבים שצריך לעשות ממנו סיפור גדול, מי שעבורם הפרגמנטריות על גלגוליה השונים היא בסך הכל עוד כלי בארגז כלים גדול, משוחרר מתחושת חלוציות ומן הכורח לייצר פעם אחר פעם מחווה ציורית יחידאית ופורצת דרך. זהו ציור שנולד לעולם שבו גבוה ונמוך כבר מזמן מעורבבים זה בזה. הוא לא מתייחס למותגים הזולים בזלזול ולחבריהם המוזיאליים ביראת קודש, אך גם לא להיפך. אלה וגם אלה הם חלק מלקסיקון של מחוות, דימויים, חומרים ומצעים המופיעים בציורים בטבעיות זה לצד זה.

אבי סבח - שמן על נחושת (מתוך ההצבה בגלריה), 2011

סבח מרבה לעבוד עם מצעים תעשייתיים כפרוות מלאכותיות, חיקויי עור, נחושת שמשמשת כתחליף זהב ובעבר גם פורמייקה. עבודה עם מצעים כאלה מזמנת הפתעות הנובעות מתגובות לא צפויות של החומרים אלו לאלו. בניגוד לבד, נייר או עץ, מצע הסקיי לעולם יוותר אדיש לצבע שמונח עליו, לא דוחה את הציור אך גם לא מקבל אותו. הסקיי מותיר את ההפרדה בין המצע לדימוי על כנה ואוצר בחובו קצר תקשורתי בין השניים. הנחושת לעומת זאת, יכולה ממש להתנגד לציור, אולם בעצם מעשה ההתנגדות, שבא לידי ביטוי בפיתוח שכבת פטינה ירקרקה המגינה על החומר מפני סביבתו, הופכת המתכת הסרבנית למרכיב ציורי בפני עצמו.
היחסים המתוחים בין חומרים לדימויים ובין חומרים לבין עצמם מהווים מוקד של התנגשות תמידית ההופכת את הציור של סבח לזירה של רב-תרבותיות רוחשת – גרסאות בטעם טוב לטעם רע וגרסאות בטעם רע לטעם טוב, המבלבלות את היוצרות ומאששות את הסינתזה הפרומה ולעולם בלתי מושלמת שהן מקיימות זו עם זו.

שכוח אל – אבי סבח
אוצרת: טלי בן נון
גלריה 39, נחמני 39, ת”א
נעילה: 19.11.11

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”

8 תגובות על התנגשות תמידית

    אולי תגיד כבר משהו – חוץ מלסמן שהיית איפה שאתה “צריך” להיות.
    אתה באמת מסתפק ב”היחסים המתוחים בין חומרים לדימויים ובין חומרים לבין עצמם מהווים מוקד של התנגשות תמידית ההופכת את הציור של סבח לזירה של רב-תרבותיות רוחשת” – אתה חושב שלמישהו זה מספיק?? זה המשפט הכי מעורב שיש פה ביחס לעבודות. רב תרבותיות אתה רוצה? תשב בכל רכבת תחתית באירופה, יא קשקשן.

    ביקורת כזו מחנכת צופים להסתפק במעטפת של סיסמאות ריקות ביחס לאמנות – קלישאות של פנים וחוץ ומצע ודימוי – מה זה? בשביל זה כל הטירחה? אתה עד כדי כך אנין? מה זה האיזוטריה הזאת ? – חוץ מזה שזה קשור ללארי ועידו – וואו – ממש קשה – אפשר לברוח מזה?? בשביל זה לא צריך אותך.

    תערוכה מעולה!

    כמה ששמעתי על אבי סבח. תערוכה מאכזבת, סוג של ממשיך דרכו הפורמליסטית יבשושית של הדוקטור לארי אברמסון, מקלות וסהרונים . דיון פנימי בנושאים ציוריים שלהפתעתי הרבה חשבתי שכבר מוצו עם הסוג הזה כבר בסוף שנות השמונים. נורא מתייפייף, נורא מתנחמד.

    תערוכה חזקה, יודעת מה קרה כאן אבל לא מתמסרת, נהנתי מאד, גם מהכתיבה!

    אני קוראת את המאמר שוב ושוב והתחושה היא,שהכל נאמר בו וגם שום דבר

    יונתן אמיר נופל שוב ושוב בפח הפסאודו כי התערוכה של עברון היא סופר חלקלקה, מגובה, חנפנית ועושה לקהל גורו-גורו כזה נעים בגוף. שטוח, מת, מזויף אבל זה די צפוי שפתיים לא מנוסים יפלו בפח “האיכותיות” . גליה.. גליה..

    מממ, יונתן, מה עשה לך המעבר לטיים אאוט? שכחת להיות נשכחני/נוקב? ובלי קשר לתערוכה הנוכחית שהיא אכן טובה. אבל איזו כתיבה משעממת ומשכפלת. אל תשאירנו לבדנו…

    היום הייתי, תערוכה טובה מאד. מצאתי את עצמי מרחמת על ג’ינס…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?