איזה יופי של צרות

אם נגזר שבכל ביאנלה, טריאנלה, לילה לבן וסתם אירוע אמנות גדול במרחב הציבורי תוקם במה עירונית שעליה קבוצת בני ובנות נוער מצודדים המפצירים בעוברים והשבים “לקחת אותו, לאט, את הזמן, כי העולם עוד יחכה בחוץ”, הביאנלה הנוכחית בהרצליה, שאצר אורי דסאו, הציעה אפשרות שפויה לעבור את האירועים בשלום ובאופן שמכבד הן את היצירות והן את הקהל, לא מתרפס, לא לועג לאינטליגנציה של הצופים ולא מתעקש להפוך כל מסך פלזמה בפיצוציה במרכז העיר ל”חלל אלטרנטיבי להצגת עבודות וידיאו”. צדה האחד של ההצעה הוא אנינות בינלאומית, אינטליגנטית ומוקפדת האופיינית לתערוכות שאוצר דסאו. הצד השני הוא פורמליזם מעורפל וניתוק הגובל בחוסר רלוונטיות. כך, בשעה שבכל הארץ אנשים גרים באוהלים או מפונים מהם, בכניסה למוזיאון הרצליה תלויה תצוגה סטרילית של סירי בישול של חיים סטיינבך (עבודה שמתוארת כבעלת “איכויות של גאולה”). בשעה שברחבי העולם מתקוממים המונים נגד עריצות ההון ובעליו, בביאנלה הפך האנגר אפרורי לחדר ספיראלות מנצנצות של מירוסלב באלקה (עבודה שבאופן אירוני זוכה למשמעות חדשה על רקע האירועים, ולו רק בגלל אשליית התנועה למעלה ולמטה שהיא מייצרת).

חיים סטיינבך - One minute manager, 1991

כותרת התערוכה – “המכה השנייה” – לקוחה מתחום האסטרטגיה ומתייחסת ליכולתה של מדינה שהותקפה בפתאומיות בנשק גרעיני, להשיב במכה גרעינית משלה. כמטאפורה, מייצגת המכה השנייה את האמנות, הנתפסת ע”י דסאו כמרחב מוגבל אך מורכב של תגובה לנעשה בעולם. יש כמובן גם צורות אמנות אחרות שאינן מצמצמות את עצמן לתחומי השיקוף והעיון בנעשה בעולם, ולא מוותרות על השאיפה לקחת חלק בעיצובו.

רבות מן העבודות ב”מכה השנייה” קשורות בצורה כזו או אחרת למושג “קטסטרופה”, אולם לזכות הביאנלה, שחלקה המוזיאלי יוצג עד חודש דצמבר (החלק שהוצג ברחבי העיר נסגר בסוף השבוע שעבר), יש לומר שאין זו תערוכת נושא קבוצתית יבשושית ורגילה, ושהיא מותירה את קצוותיה פתוחים במטרה לאפשר לכל יצירה להדהד בפני עצמה. יש פה מידה של נדיבות וכבוד כלפי האמנות, ויתור על היומרה האוצרותית המקובלת לדחוס אותה לתבניות שגורות. יפה גם הצהרתו של דסאו כי התערוכה “אינה מבקשת להשתלב במארג העירוני של העיר הרצליה, השתלבות שתחזק את הפוטנציאל האידאולוגי של האמנות”, אולם כשהיא אינה מלווה באידאולוגיה חלופית, הותרת הקצוות הפרומים תוך התחמקות אלגנטית מקשר עין עם אידאולוגיה קיימת, הופכת בקלות למשת”פיות במסווה של הרהור נוגה. במילים אחרות – הצגת שורת אמני מיינסטרים ב”מרחבים מובלעים” של העיר אולי מתרפקת על “גיוס מאפיינים של השולי”, כדברי דסאו, אך בסופו של דבר זוהי שוליות נרקיסיסטית של חזקים, נוגעת-לא-נוגעת בקטסטרופה, מתכחשת ליכולתה לנסות למנוע את בואה ונהנית הן מן היכולת לדבר עליה והן מחוסר ההכרח לשלם על כך מחיר.

מיכל הלפמן - ללא כותרת, 2011

הצבה היא הצד המוצלח ביותר בתערוכה. הן הצבות שונות ברחבי העיר והן בתוך המוזיאון, מצליחות להתערב במרחביהן בצורה מעניינת ומעוררת מחשבה, ולעיתים אף משבשות אותם באופן קיצוני. כזה הוא למשל המיצב שבנה גיל מרקו שני בכניסה לאולם הגדול והמואר של המוזיאון, שנסגרה והפכה לגרסא דייויד לינצי’ת חתומה ומבעיתה של חדר מדרגות ישראלי טיפוסי. למרות תחושת המניפולציה הקלה זו עבודה אפקטיבית להפליא, והידיעה שהיא ממוקמת בלב קוביה לבנה קלאסית שהפכה את פניה מעניקה לה רובד נוסף של משמעות. מוצלחים הם גם מבנה דמוי איגלו או קבר שייח’ שיצר אדם רבינוביץ’, מיצב תיאטרון הרפאים המתעתע של מיכל הלפמן והפארודיה המרשימה על הפיסול המונומנטאלי של רווית משלי, שהוצגה ברחבת בית הכנסת ברחוב סוקולוב. כל העבודות שהוזכרו מייצרות הסטה השומטת את הקרקע מתחת לרגלי הקונטקסט המתבקש שלהן, מתפקדות כמעין תת-מודע של המקום ומשחררות לאוויר כמה מן השדים שבתוכו. ציור הוא המדיום המאכזב ביותר בתערוכה, המציגה ציורים מנייריסטיים של וילהלם ססנל ואבנר בן-גל, שאינם משחזרים את עוצמות נעוריהם.

רוב העבודות מלוות בטקסטים אוצרותיים מסורבלים המבכרים מיסוך טרמינולוגי על פני אמירה. כך למשל עבודתו של פיטר בוגנהוט, שהציב הריסות בית ע”ג קרון גרר של משאית במגרש חניה ברחוב בן-גוריון בעיר, ומתוארת ע”י דסאו כעבודה ש”אינה מעידה על דבר למעט על אובדן הקוד”, “מופיעה בסמוך לשפה”, “מתייצבת על סף הסימן” ומייצרת כך “תפיסה חדשה של משמעות”. הבעיה בטקסט הזה אינה רק הנפיחות המייגעת, וגם לא רק העובדה שבסופו של דבר הוא מלווה עבודה יפה אך פשוטה מאד. אם להשתמש במילותיו של דסאו עצמו, ניתן לומר שגם הטקסט נוטה להתייצב על סף הסימן ובסמוך לשפה באופן שמייצר תפיסה חדשה של משמעות, מה שלמעשה אומר שגם הוא, בעצם, אינו מעיד על דבר, למעט על היותו רצף מילים שמבקש לסמן את עצמו כדבר מה משמעותי.

פיטר בוגנהוט - פסל חוץ, 2011

פורסם בנוסח מקוצר ב”טיים אאוט”