ביצת חופש

התערוכה “זיפת” מחדדת את עיסוקה של אניסה אשקר בדיכוטומיה בין שחור ולבן. כה פשוט. כה טעון. השחור הוא שחו̇רוּת ואחרוּת, יפה ומדוכאה; הלבן הוא השכן ממול, זר ואקזוטי, מפתה ומדכא. זיפת היא המילה זפת בערבית וככזו נשתרשה בעברית מזה דורות: כסלנג שנועד לתאר את המצב, הפרטי או הקולקטיבי. המצב זיפת. למישהו יש ספק?

“זיפת” עשוי להיות הביטוי הנכון כשרוצים לתאר את שכונת הפחונים “ברבור” באזור התעשייה של עכו. שם נולדה אניסה אשקר ולשם היא חוזרת בסופי שבוע ובחגים. אם זכתה השכונה להגיע אל תודעות בודדות היה זה בשל חוסר הכרה פורמלי בה, מצד מדינת ישראל, ובשל מאבקה של השכונה על הזכות לרבוץ לבטח בשטחה ולכונן חיי שיגרה נורמליים הכוללים אספקת חשמל, מערכת ביוב, סידורי גישה אלמנטריים, טיפול רוטיני באשפה, הקמת גן ילדים וכדו’. לפני כמה שנים ולאחר אינספור בג”צים, חוברו הבתים לחשמל. כעת בבתים יש אמנם אור, אך עם רדת העלטה, אין מה שיאיר את שבילי החולות המשורגים בזרמי ביוב חופשיים. את שמה האירוני קיבלה השכונה ממפעל הקרמיקה והפורצלן “ברבור”. בוהק אריחי החרסינה ולובנן כמו תוגבר על ידי האפלה שעדיין שורה בסביבה עם בוא הערב. צחו̇רוּת הכלים המיוצרים במפעל “ברבור”, שבלע זה מכבר את “נעמן” ו”לפיד”, אל מול ה”משחרו̇ת” המעושנות שמנפיקות פחם באזור השכונה הנטושה זכו לטיפולה של אניסה אשקר בעבר. דיאלקטיקת השחור והלבן הגיעה למיצוי במיצג שהעלתה האמנית ב”צבע טרי” בשנה שעברה (2009), אשר שאב השראה גם מהמיתוס “לדה והברבור”. במת המיצג הוקפה אז בפחמים צוננים ומהריקוד שהאמנית ביצעה כשהיא תלויה על צווארו של רקדן מקצועי בקעו כשש או שבע ביצי חרסינה ענקיות. ביצי חופש(?)

אניסה אשקר - ארוחת בוקר, 2010

במיצג האחרון שביצעה אשקר לפני כחודשיים במסגרת התערוכה “אי” במוזיאון בת-ים הפחם הומר בקפה שחור וסמיך. הקפה בושל בסיר ענק, ואחר כך הותז ונמהל בקירות החלל, ניגר אל הרׅצפה, נׅקווה לשלוליות, קלח אל מסדרונות המוזיאון ואף נכפה אל תוך גרונו של הגבר התורן, שחקן בשם יהונתן קונדה. בכל מיצגיה של אשקר מופיע גבר. בכל מיצגיה של אשקר הוא עובר סדנת אילוף המדמה אותו לסוס פרא. בכל מיצגיה היא נוהגת בגבר באגרסיביות. היא מברישה את עורו, מקרצפת אותו, משקה אותו חלב לבן, ובפעמים אחרות בחלב מהול בדיו שחור, ועתה בקפה ומי יודע – אולי במיצג הבא היא תרסס אותו בזפת ותגלגל אותו בנוצות. או בצמר גפן. מי אמר שצורת ענישה-השפלה פומבית זו מן העבר פסה מן העולם.

זפת הוא חומר חדש שנוּכס על ידי אניסה אשקר בתערוכה “זיפת”, והוא מצטרף לרצף חומרי העבר ששירתו או משרתים את יצירתה –  החל  מעיניה השחורות המשוחות בפוך ומעוטרות בקליגרפיה ערבית שחורה. אקט צביעת העיניים והכתיבה הקליגרפית לאורך רצועת חוף-העין החל לפני כעשר שנים, עוד בהיותה סטודנטית במדרשה, ומאז הוא הפך לטקס יומי. מדי בוקר בבוקרו היא קמה, מתאפרת, כותבת על פניה משפט או מילה שעולים בדעתה בעת הריטואל, ויוצאת אל הרחוב. בשלוש שנים האחרונות היא מתגוררת בתל אביב. כל יציאה לרחוב מנכיחה את זהותה כאישה מטופחת בעלת עיניים יוקדות; אישה כריזמטית המתריסה את ערביותה ואת מקורותיה התרבותיים-אסתטיים. הקליגרפיה הערבית צמחה כתוצאה מהאיסור על עשיית פסל או מסיכה, המשותף ליהדות כמו גם לאיסלם.

לפני כעשר שנים בחרה אניסה אשקר להפוך את פניה לבד קנווס ואת יצירתה לאמנות גוף ההולכת איתה באשר תלך. בעצם האקט האמנותי המסויים שנעשה מזוהה עימה היא מפגינה אמנם ציות לצו המוסלמי שאומר “לא תעשה” , ומצד שני מה שהיא יוצרת בכל בוקר מחדש הוא מסכה; סוג של פרסונה נועזת ואולי אף מורדת – בדתה ובמסורת המייעדת לאישה בחברה המסורתית תפקיד מקומם, לפחות אותה.

אניסה אשקר - בנצנוץ העין, 2006

כנגד הזפת נוסף עתה אל חומריה של אשקר צמח הכותנה. כבכל יצירותיה, גם בתערוכה “זיפת” נשענת אשקר על חומרים המוליכים תחושות וחוויות אוטוביוגרפיות. הצירוף כותנה וזפת, שבהחלט מתקשר אל אחת מצורות הענישה הפומבית בעבר (נוצות וזפת), מאציל על התערוכה היפהפייה והמדויקת גם תחושה כבדה ומורכבת של קורבנוּת, כאב, מועקה. בישראל של היום, להשתייך למיעוט הערבי המאוזרח-יחסית, זהו עונש שלא מעט השפלה בצידו. להיוולד בשכונה שלא הופיעה בשום מפה, שצמחה בין חולות נודדים לחושך מצרים ושעדיין אין בה ולו שביל דרוך – זה סוג של עונש, גם אם ניתן להפכו להון אוטוביוגרפי, כפי שהשכילה אשקר לעשות.

את שכונת ברבור המושחרת ניתן לדמות לבבת-עיניה של אשקר: חור שחור בעיבורו של ים לבן, שתחום שוב בשחור ומעוטר בטקסט קליגרפי. “הרחצה מותרת”, “מעגן חופשי”, “איזור גלישה”, “מכאן יוצאים לשיט תענוגות”, “קפוץ לבקר בבבת העין”, “צלול למים העמוקים”, “היזהר, אני בתקופת האבן”, הם אחדים מהמשפטים בעלי הנימה הקומית-אירונית המעטרים בתערוכה זו שתי סדרות רישום. האחת מבוצעת על אריחי קרמיקה לבנים וקטנים והשנייה על ניירות. הרישום עצמו מציע חזרה שוב ושוב על דימוי חופשי של עין כשעל חופה של כל עין נכתב משפט או מילה מהסוג המובא לעיל. גם המילה “רעב” שבה ועולה מן החוף ומעידה ישירות על “חור שחור בבטן” בנוסף ל”חור שחור בעין” ולאותו “חור שחור” ומוכחש אליו היא משתייכת. את העין, אגב, רושמת אשקר באמצעות התזת ספריי-זפת בצבע שחור-צהבהב. ספריי-זפת מוכר כחומר בידוד ושימור מפני העלאת חלודה ברכב או בפח. אשקר מבודדת על כל משטח רישום עין אחת שלעולם אינה דומה לאחרת. רסיסי זפת מתפזרים על משטח הרישום וכמו מכתימים את לובנו ומטילים בו “רפש”.

בתערוכה “זיפת” המוצגת בגלריה נלי אמן, סדרת הרישומים על החרסינות נפרשת לאורך שני קירות כאפריז (מצרפתית, fries. אלמנט אדריכלי שמקורו באדריכלות יוון העתיקה והוא אחת השכבות האופקיות המופיעות בחזית טיפוסית של מבנים קלאסיים וניאו-קלאסים). מחרוזת אינסופית של עיניים, כשורה ארוכה של מבטים נוקבים. כל עין היא קמע, כמו פרצופה של מדוזה גורגונה. כל עין פונה אל הצופים ומזמינה אותם לקחת חלק בנקודת מבטה של הסובייקט-אובייקט. מבט זר פולש ונפלש, נוקב ונחדר. זרותו היפהפיה מותרסת בשפה שאינה שגורה אצל מרבית הצופים. גם בקרב קוראי הערבית רק לעיתים נדירות מתפענחים המשפטים שהיא כותבת מתחת לעין, שכן לא פעם היא כותבת בשפת-מראה ובקליגרפיה פרטית ששׅכללה עם השנים ושנדמית יותר ויותר כשפת-ציור אידיוסינקרטית.

אניסה אשקר - שדה כותנה, 2010

בעוד שורות העיניים השחורות מקיפות את הצופים בחלל התצוגה, על הרצפה מזדחלים מאות ענפים עמוסי הלקטי כותנה. הלקטים מבוקעים וצחורים ומפולחים כעלי כותרת קטיפתיים. הענפים פורחים למעשה מתוך מזוודת עור זעירה ופעורה הנשענת על אחד הקירות.  מזוודתו של יהודי נודד נרכשה על ידי האמנית בשוק פשפשים בנתניה ונתגלגלה אל חייה במין אחוות גורל. עתה היא מייצגת את שניהם: אותה ואת קרקע הקיבוץ הגובל בשכונת ברבור. שדות הכותנה ההם, בהם הלכה בילדותה, מתפשטים כאן בגלריה מלוא העין ואף מתפצלים אל שתי לשונות, המלחכים-חובקים את אחד מעמודי התווך בחלל התצוגה. ממעלה הקיר שבגב המזוודה זורם מפל עדין של קפה שחור.  המפל הכהה נאחז בקיר הלבן כרקמת עור גוף כהה, כעורה המשיי של האמנית, והוא מתחבר אל גלי הכותנה הצחורה הזורמים אופקית על הרצפה במין אדוות קצובות ומקציפות, כהבעה של שפע בלתי-נדלה, כפריחה תמימה ומשיגת גבול. ספק אם קיבוץ עין המפרץ, הגובל בשכונת ברבור בעכו, עדיין משקיע בענף חקלאי זה. אילו היה, זהו זמן הקטיף. אוקטובר.

אניסה אשקר היא אחת מבין 12 ילדים במשפחתה. כילדה, לא יותר מ-20 משפחות דבקו בשכונת ברבור זו, שגגותיה מוחזקים בצמיגי מכוניות שיצאו מכלל שימוש, פן יעופו ברוחות העזות הנושבות מן הים הסמוך. שדות הכותנה של קיבוץ עין המפרץ סימנו את גבולותיו המצומצמים של העולם, אשר מעבר לו השתרע עולם אחר: לבן, שופע, ובטוח בקיומו. מה יותר טבעי מלדמיין את חבורת הילדים מהשכונה הנידחת מתארגנים בשבתות ובחגים לפלישה סקרנית אל החיים הלבנים שמנגד. אשקר זוכרת בוודאי את המתח והחרדה אך גם את התשוקה והסקרנות לשוטט בקיבוץ עצמו, לבלוע במבט כל סימן של אורחות אחרות. זה תמיד הסתיים במפח-נפש, מותר לנחש. תמיד היה שם מישהו שדאג לסלק מתחום הקיבוץ את ילדי השכנים הזרים, העניים, לשים לאל, באחת, פנטזיות רכות שנרקמו בראשם הזעיר של הילדים, על חיים אחרים, חיים של אחרים, חיים מטופחים, מנוקדים בגינות נוי ובגן חיות.

למראה פלחי הכותנה המשיית המרפדים את רצפת הגלריה במקצבי יופי צחור עולה על הדעת שימושה היומיומי של אשקר בכדורי צמר גפן להסרת האיפור. בחלל הפנימי של הגלריה, הוצבו על הקירות מדפי עץ מחופים מראות. על המדפים מונחים זוג ספלי קפה וצלוחית מתוצרת לפיד או נעמן, ספלים מעוטרים בדגמים מופשטים בנוסח שנות השישים בישראל. אשקר, שנחשפה אל מערכות הקפה הללו לפני שנים אחדות, חשה אליהן תחילה בעיקר זרות. היא חוותה את דגמי העיטור המופשטים, ואת צבעם – צהבהב חיוור הפוגש קוים שחורים – כקרים, מנוכרים ומשונים. רחוקים מהספלים המוזהבים המעוטרים במיניאטורות פנטסטיות המוכרים לה מבית. משגילתה שדגמי שנות השישים של חברות לפיד או נעמן הפכו לפריטי אספנות החלה גם היא  לתור אחריהם בחנויות יד שנייה ולרכשם. בסטודיו היא מרססת את פנימיותם בזפת שמתקררת ונעשית צמיגית. נזילות הזפת על גבי הספלים מתמזגות בדגם הדקורטיבי המופשט ויוצרות תמהיל מעניין המחבר את הזפת אל הקפה ומפריד את שניהם מהכלים שנוצרו בחצר הזרה של המפעל השכן.

על אחד המדפים הציבה אשקר את “ארוחת בוקר”. כך נקראת המערכת הכוללת כד קטן וחינני ובתוכו ענף זעיר של כותנה שהוספגה, כמו תוכנו של הכד, בזפת. לצד הכד מונח ספלון זערורי שחלקו הפנימי, הלבן, מרוסס אף הוא בזפת. הספלון, כמו שאר מערכות הקפה, זוכה לתאורה היוצרת על הקיר עין גדולה כמו של מיקי מאוס: סוריאליזם קומי שנועד לצייר זיקה, רחוקה אמנם, אל הספל, התחתית והכפית המצופים פרווה בעבודתה של מרט אופנהיים משנת 1936, הנקראת אף היא “ארוחת בוקר”. על גבי הזפת בתוך הכלים הוסיפה  אשקר עלי-זהב מתפוררים: כמין תחבולה שלא חדלה לשחק בניגודים: ערבי וישראלי, זהב וחרסינה, שחור ולבן, מלוכלך וצחור, מוכתם וזוהר, מרובב ומקושט.

אניסה אשקר - אור, 2010

על רצפת הגלריה הוטלו שתי ביצים ששרדו מהמיצג “לדה והברבור”. אלא שביצים אלה גולגלו בזפת והפכו לשחורות ומוכתמות בטקסטורות לא אחידות. על כל אחת מהביצים המבודדות, הגדולות, חתמה אשקר בעט לבד לבן את שמה ולצד שמה תאריך ואת המונח “ביצת חופש”. בערבית, היא אומרת, אין בדיוק מונח כזה. בערבית, היא אומרת, כל הביצים הם באלאדי. אבל, המונח העברי שהלך והשתרש בסל הקניות של אניני הטעם ובעלי המודעות האקולוגית, נראה לה משעשע. מבחינתה, בשכונה בה גדלה, כל התרנגולות מסתובבות חופשי וכל ביצה היא ביצת חופש. גם אניסה אשקר היא סוג מיוחד של ביצת חופש, שחורה. גם היא הוטלה מחוץ לכלוב המסמל את החוק, את המדינה, את הסמכות האזרחית, את “התרבות” ואת תוצריה האכזריים של אותה תרבות. אשקר הצהירה זה מכבר שזהותה נגזרת מהבלטה עליה היא דורכת וגבולות זהותה כגודל הבלטה. אל הצהרה זו מצטרפת כעת הצהרה נוספת: במדינת לא-כל-אזרחיה, בישראל העומדת להוסיף תיקון לחוק האזרחות שיכפה על אזרחים מסוגה של אשקר להתנכר לזהותם הערבית-פלסטינית, לבגוד בעצמם בכדי להוכיח את נאמנותם למדינה המדירה אותם, היא מהינה להכריז על עצמה רק זאת – “אני ביצת חופש”. ירצו יאכלו.

טקסט נלווה לתערוכתה של אניסה אשקר “זיפת” בגלריה נלי אמן
אוצרת: נעמי אביב