הפואטיקה של החלקים החסרים

קשה להאמין שמאחורי החזות האצילית והעדינה של אורלי הומל, מסתתרת אמנית שמקדישה את מרבית זמנה לעבודה מחוספסת ומסיבית. הסטודיו רחב הידיים שלה, סמוך לתחנה המרכזית הישנה, הוא מעין מפעל אמנות של אישה אחת- חומרי גלם תעשייתיים ורעילים מפוזרים על הרצפה, מכשירים כבדים, המשמשים אותה באופן יומיומי, משתלטים על כל חלקה טובה, מיצבי פיסול גמורים גדולי ממדים מציצים מתוך פינות האחסון המאולתרות, ומתוך החלל הגולמי הזה, בו היא מסתגרת בדלת אמותיה, נבראות עבודות פואטיות, משעשעות ומטלטלות בו זמנית.

אורלי הומל - מתוך התערוכה

עבודותיה של הומל, שנעשו בעיקר בשלוש השנים האחרונות, מדברות בשפת הפיסול העכשווי, שפה שנמצאת בעשורים האחרונים במצב סכיזופרני כאשר היא מתנודדת בין מיצב, אובייקט לפיסול. חלקי הגוף הם תימה מרכזית בעבודותיה, המתכתבות עם יצירתם של אמנים כמו רוברט גובר, קיקי סמית’, מארק קווין והאחים צ’פמן, אצלם הגוף משווע לשלמות ומושלמות קלאסית, אך נותר מפורק, שבור וחסר. גם פסלי הדוממים שלה- בדרך כלל שבורים או במעין מצב צבירה ארכיאולוגי- הם עדות לגוף ולזהות שבירה ומסוכסכת.

מוות, חרדה ואפוקליפסה- אלו הנושאים של הומל, נושאים “חמים” בזירת האמנות המקומית והבינלאומית כאחד, שבדרך כלל מטופלים על ידי אמנים בעין מפוכחת עם קורטוב של ציניות ומתוך רצון לזעזע. אבל לא אצל הומל. 
האפוקליפסה שלה הופכת לפואטיקה. היא מתעקשת לשמור באדיקות על עבודות נקיות וסטריליות, בדרך כלל היא יוצקת אותם בגבס או צובעת אותם בלבן. הממד הקטסטרופלי בעבודותיה מתעצם על ידי שימוש במטאפורות ובזכרונות ילדות. האביזרים, תנועות הגוף ומחוות של משחקי הילדים, הם כלי בידיה של הומל להתבוננות משועשעת על החיים הבוגרים רצופי סבל, כאב ותהיות קיומיות.

אורלי הומל - מתוך התערוכה

בתערוכה הנוכחית, הומל מביאה לידי ביטוי את כל האלמנטים אותם חקרה בשלושת השנים האחרונות. במיצב Leisure Time, שנוצר במיוחד עבור חלל הגלריה, מזמינה האמנית את הצופה להיכנס אל תוך עולם מורבידי או חלום מסויט, שנצרב מאלפי רגעים פרטיים ונוסטלגיים. האווירה הדרמטית, שנוצרת במתח שבין זיכרון ילדות נעים לבין טראומה, מבקשת לחקור את היופי שבכאוס והיצירה שבחידלון. המיצב מתאר סיטואציה של פיקניק, שספק ננטש ספק נהרס. אלפי פרטים קטנים, שנעשו בעמלנות אובססיבית ממלאים את החלל ויוצרים כאוס מבוים ו”אסתטי”- שולחן פיקניק רדי מייד, שנצבע לבן ולמרגלותיו שובל כוסות מפוסלים מנופצים, כלב ים שחפר את ראשו בחול הרטוב, שלוליות של מים, חול, כוסות וצלחות, שעולות על גדותיהן וכמו מבקשות להשתלט על החלל, סלסלת פיקניק הרוסה- עדות מבעיתה למה שאירע בעבר, בלונים חסרי אוויר, מחבטי מטקות שבורים וכדורים קטנים, שהתערבבו בחול ובמלח הים וחלקי גוף שמגיחים מתוך הקיר, כמעין שלוחה שלהם, המעידים על נוכחות ועל היעדר- על האדם ועל חלקיו החסרים.

הכאוס החזותי שבונה הומל, טעון באינספור משמעויות קולקטיביות ואישיות ומאיים להציף את הצופה עד כדי סחרור רגשי. זהו מיצב שמתפקד כמעין אתר ארכיאולוגי, המקדש את ההרס והחידלון ומזנה אותם לצרכיו האסתטיים שלו. הרקוויאם של אורלי הומל הוא מעין פיוט משועשע ונוגה על חורבן בית פרטי והתרפקות על זכרונות ורגעים שלא ישובו עוד.

טקסט נלווה לתערוכתה של אורלי הומל Requiem: The Picnic, בגלריה גל-און, נובמבר 2010