אבי לובין נבחר לתפקיד האוצר הראשי החדש של המשכן לאמנות בעין חרוד. לובין הוא מהאוצרים הבכירים בשדה האמנות. שימש בחמש השנים האחרונות כאוצר של גלריית המדרשה, עורך ומייסד שותף של מגזין תוהו, בין 2013-2018 כיהן כראש הלימודים העיוניים של התוכנית ללימודי המשך באמנות במדרשה, המכללה האקדמית בית ברל. כיום הוא מלמד במדרשה ובבית לאמנות ישראלית.
לובין אצר תערוכות רבות בארץ ובעולם, ביניהן תערוכתה של איה בן רון “בית חולים שדה X “בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה בשנת 2019, “שמיים פתוחים”, התערוכה המרכזית במסגרת אירועי “אוהבים אמנות. עושים אמנות”, שהתקיימה במרחב הציבורי של תל אביב בשנת 2020, “ערפל” בגלריה הלאומית של קוסובו בשנת 2018, “בית ספר לאמנות” במוזיאון ת”א בשנת 2016 ו”הנוסעים הסמויים” ב-apexart בניו יורק בשנת 2014. כמו כן, הוא חבר בוועד המנהל של איגוד האוצרות והאוצרים ושל “כלים – עמותה לכוריאוגרפיה”.
אורית לב שגב, מנכ”לית המוזיאון: “אני מברכת על בחירתו של אבי, אשר מביא עמו ניסיון אוצרותי עשיר, עכשווי ומגוון. ניכר שהוא מבין ומחובר לייחודו של המשכן והרשים את חברי ועדת האיתור בהציגו חזון מקיף, אותו קשר באופן נבון ורגיש לאוספי המשכן, ערכיו האדריכליים ומיקומו בקיבוץ עין חרוד. ניסיונו הענף של אבי, קשריו בשדה האמנות המקומי הישראלי, הכרתו לעומק את האמנים הישראלים לצד קשריו הבינלאומיים, יסייעו לנו בקידום המשכן לשיאים אמנותיים חדשים.
אני מודה לחברי ועדת האיתור אשר התגייסו לסייע לנו בתהליך מקיף ויסודי עם המועמדים לתפקיד החשוב: אסנת צוקרמן רכטר, טלי תמיר והילה כהן שניידרמן, יחד עם רמון ברוידא יו״ר המוזיאון וגליה מירום חברת הועד המנהל”.
- מערכת ערב רב
- חדשות והודעות
- 26/07/2023
אבי לובין הוא האוצר חדש של המשכן לאמנות בעין חרוד
אורית לב שגב, מנכ”לית המוזיאון: “אני מברכת על בחירתו של אבי, אשר מביא עמו ניסיון אוצרותי עשיר, עכשווי ומגוון. ניכר שהוא מבין ומחובר לייחודו של המשכן והרשים את חברי ועדת האיתור בהציגו חזון מקיף, אותו קשר באופן נבון ורגיש לאוספי המשכן”
אבי לובין, צילום: נועה יפה
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה

