סולם יעקב של הלן אילון

ב”בראשית” כ”ח, פסוק י”א, נאמר בין השאר: “וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי־בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: וַיַּחֲלֹם…”. אני יכול לתאר לעצמי את החוויה של שינה עם אבנים למראשותי – מן הסתם שינה שכזאת לא היתה מניבה לי חיזיון מזהיר של “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה”, אלא משהו קרוב יותר לחלום בלהות.

דרשנים אוהבים לעסוק במטפורה של מלאכי האלוהים שעולים ויורדים בסולם. מקובלים וחסידים ראו את האדם כסולם המוצב ארצה ומשפיע על העולמות העליונים. אולם בפועל, לוז החיזיון של “סולם יעקב” הוא הארץ: יעקב רואה אמנם סולם ומלאכים, אבל ה’ הניצב עליו מדבר על הארץ: “הארץ אשר אתה שוכב עליה, לף אתננה ולזרעך”. אבנים ואדמה מרכיבים את הסיפור הזה יותר מכל: “וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם”; “וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ”; “וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל־הָאֲדָמָה הַזֹּאת”; “וַיִּקַּח אֶת־הָאֶבֶן אֲשֶׁר־שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו” ולבסוף: “וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים”.

חז”ל אכן שמו לב למקום המרכזי של אבנים בחיזיון, ודרשו את דרשתם הידועה על האבנים שרבות ביניהן וכל אחת אומרת, “עלי יניח צדיק ראשו”. אבל מי שהעניקה לתפקידן של האבנים במיתוס הזה משמעות יתרה היתה האמא הגדולה של האמנות היהודית העכשווית, האמנית האמריקאית הלן אילון.

בשנות ה־80 של המאה ה־20 יצרה אילון מיצגים ריטואליים שכיוונו לייצר מטפורות חזותיות באמצעות איסוף של חול ואדמה. כמה מהן היו פעולות ריטואליות אישיות עם מעט משתתפות; למשל, איסוף חול עם נשים הרות שנשבעו זו על בטנה של זו שילדן שטרם נולד לא ייצא לעולם למלחמה. פעולה אחרת של אילון באותה תקופה, במסגרת האמנות האקולוגית־פמיניסטית שלה, היתה מיצג ענק שהעלתה בסן־פרנסיסקו: מאות נשים גרפו אל תוך שקים חול ואדמה שנאספו מבסיסים גרעיניים, ופיזרו על החול מלח, כפעולת טיהור האדמה שהורעלה במסגרת המירוץ הגרעיני באותו זמן, תקופת המלחמה הקרה.

עבודתה הידועה ביותר מאותה תקופה היא “אמבולנס האדמה” – משאית מחופשת לאמבולנס, שבה נדדו אילון ושותפותיה בין בסיסים גרעיניים בכל רחבי ארה”ב. בכל בסיס שאליו הגיעו, אספו אדמה לתוך ציפות של כריות, שעליהן כתבו נשים את חלומותיהן וסיוטיהן. ב־12 ביוני 1982 הוצגו החומרים שנאספו בהפגנה ההמונית באו”ם בניו־יורק, שהתקיימה במהלך השיחות לפירוק הנשק הגרעיני. האדמה שנאספה הוצבה ליד חומת ישעיהו שבאו”ם, שעליה חקוק הפסוק: “וכיתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

באותה תקופה השתתפה אילון בכנס פמיניסטי גדול בישראל, התחברה לנשים פלסטיניות והזמינה אותן להשתתף במפגשים שאירגנה, לצד נשים יהודיות. במפגשים אילון סיפרה על מיצג החול הגדול שהעלתה כמה חודשים קודם לכן בקליפורניה והזמינה את הנשים להשתתף במיצג שתיכננה לערוך בחיפה. הנשים שהשתתפו במפגשים הסכימו ביניהן שאיסוף אבנים מתאים יותר למרחב הישראלי־פלסטיני מאשר איסוף חול או אדמה. ואכן, במיצג עצמו אספו הנשים אבנים לתוך שקים: “הידיים שלהן נפגשו”, אמרה האמנית, “כשהן קשרו את פינות הבד יחד”.

המיצג, שעלה בחורבות ואדי סליב, הציע מטפורה של אלטרנטיבה למאבקים על הארץ. במקום מלחמה על האדמה – תשתית ופלטפורמה לחיבור. חיאם, אחת המשתתפות הפלסטיניות במיצג, הצהירה במהלכה: “האבנים האלה היו כאן לפני היהודי, לפני הערבי”. כאשר הנשים נשאו את שקי האבנים, נשמע חיכוך האבנים אלה באלה. קולן של האבנים שימש מטפורה לסכסוך המקומי ולאדמה הזועקת. איסוף האבנים במיצג הריטואלי של אילון ושותפותיה בחיפה הידהד את הנרטיב המקראי שלנו, וכמו יעקב גם הן יצרו כריות של אבנים. אילון יצרה מטפורה חזותית הופכית לכיבוש הארץ שחז”ל הטמיעו בנרטיב.

סיפור בריחתו של יעקב מאחיו עשיו לאחר שגנב את ברכת אביו הוא ארכיטיפ מקראי לסכסוכים בין ישראל לעמים. הברכה שניתנה ליעקב מכוונת ל”עוצמה יהודית” וכוללת: “יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך”. במרכזו של המיתוס הזה עומד מאבק השליטה על הארץ: “הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ”. חז”ל עמדו על מרכזיותה של שאלת הבעלות על הארץ בתוך החיזיון הזה, ודרשו את הפסוק הזה כך: “קיפל הקב”ה כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו”. במונחים עכשוויים, החיזיון המזהיר של “סולם יעקב” מייצר למעשה חלום בלהות של מאבק בעלות מתמשך על הארץ.

אילון הפכה את המיתוס העתיק; האבנים ששימשו במיתוס המקראי־חז”לי כסמל לכיבוש ושליטה שימשו אצלה מטפורה לקשר בין נשים מהעמים השונים. אילון המירה את מטפורת הכיבוש והעוצמה (“שתהא [הארץ] נוחה ליכבש”) ברעיונות של שיתוף, בסיפורים שהם משפחתיים ולאומיים – אבל גם אוניברסליים. נדמה לי שיעקב עצמו פתח לנו פתח לכך כשבסיום הפרשה הוא מצהיר ואולי אף מתריס שגם אם יש לו חלום על ארץ מובטחת, למעשה הארץ לא באמת שלו. הפרשה מסתיימת בהכרזה: “וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ“. הבה נהפוך את האבנים שהציב כמצבה יעקב בזמנו, ואילון בזמננו, לבֵּית אֱלֹהִים לכל יושבי הארץ הזאת.