“הטרדה חזותית סדרתית”: שיחה עם האמנית מיכל היימן

[…] לניצולות טראומה אין שפה רפלקטיבית? לא ולא, יש להן שפה רהוטה של שתיקה, התקפי זעם, עמימות, מכאובי גוף, עדויות באות והולכות, חוסר עקביות, זיכרונות צפים ונעלמים, יש שפה רהוטה מזה? יש משותף מזה? גם אם ייקח שנים לבנות את האינדקס של הייצוג הנאמן של שבר העולם. אינדקס/סדר חדש. זה יקרה, ואנחנו נקבע אותו, קובעות אותו. זהו, לא צייתניות יותר מחוץ ובתוך חדר הטיפולים, גם לא נכנע ללא תנאי להיכלי המשפט, ולא נפסיק לכתוב עדויות בעצמנו. האם נשאיר להם.ן מונופול לייצג את הסדר הסימבולי? ולנו ישאירו את הייצוגים של “הלא יעלה על הדעת”, של “הבלתי ניתן לחשיבה”? כדי שלשם נדחוס את כל ההלוצינציות?

מיכל היימן, מרץ 2019¹

הקדמה

בשנת 2015, מיכל היימן – אמנית, אוצרת, מרצה, חוקרת צילום וארכיונים, מייסדת ארכיון “צלם לא ידוע” (1984), מחברת “מבחני מיכל היימן (1–4 (M.H.T.” ועמיתה בינתחומית במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו – טבעה לראשונה את המושג “הטרדה חזותית סדרתית”. המושג מתייחס להטרדה מתמשכת המופעלת על ידי מורים ומרצים בהשכלה הגבוהה בבתי הספר לאמנות ועיצוב, במחלקות לקולנוע ואמנויות המסך, תוך ניצול מובהק של יחסי מרות. הטרדה המתבצעת באמצעות הקרנת סרטים ומצגות, ובאמצעות משימות לסטודנטיות.ים, גם בדיסציפלינות ומחלקות אחרות, בשיעורים פרטיים, בתקשורת, ברשתות החברתיות וגם בתחום הטיפול, כאשר כניסת הזום מעצימה את אופציות הפגיעה. זוהי הטרדה שעדיין אינה מעוגנת בחוק, ודורשת הכרה מידית ושיח במוסדות החינוך להגברת המודעות. במושג “הטרדה חזותית סדרתית” היימן מתכוונת גם לאופייה של ההטרדה החזותית, כלומר, שלל דרכי ההטרדה, מה שמלווה את החזותי, בצירוף מילים ממסכות כמו “אוונגארד” לעומת שמרנות, “התנסות”, וגם העובדה שמדובר במרצים הפוגעים שוב ושוב ומשאירים לאורך השנים שובל של נפגעות ונפגעים, בדרך כלל אנונימיים, גם אם התלוננו. היימן מבקשת להתרכז כאן ב”הטרדה חזותית סדרתית” המופעלת על ידי מרצים ואמנים בתחומי התרבות והאמנות החזותית גם ברגעים אלה, ומגובה לא פעם על ידי המוסדות. הכניסה של היימן לבתי הספר לאמנות ולעולם האמנות, שכוללת כתיבת ופרסום הצעות לתקנונים, מעבר על ניסוח קודים אתיים וכו’, חוללה ומחוללת שינוי של ממש, גם אם המוסדות לא ממהרים להודות בכך. אחת מהצלחותיהן בשנים האחרונות של היימן ולירון חוגג,² הדירקטורית השותפה שלה בחל”צ “אקדמיה משלה”, היא אימוץ והפנמה על ידי מחברות דוח משרד מבקר המדינה מ־2019 של תובנות מהמחקר והמסקנות שלהן על אודות ה”הטרדה החזותית סדרתית”.³ ההמשגה, התובנות והאקטיביזם של היימן בתחום – הקמת ארגון “נשים באקדמיה” בבצלאל (2015–2018), ו”אקדמיה משלה” (חל”צ ללא מטרות רווח, 2018)⁴ – נובעים משנות מחקר רבות שלה, סדרות צילומים שחלקן הפכו לקנוניות בשדה האמנות הישראלי והבינלאומי – “נשים שוכבות”, “מבחני מיכל היימן 1–4”, “סקנוגרמות”, ו”דו־מינו” – וסדרות הסרטים/מייצגים שלה כמו “התקפות על חיבור”, “האב לא הדוד (פרויד/קתרינה)” ומיצבי “חיבור רדיקלי 1855–2022”, שהוצגו בארץ וברחבי העולם, וגם ב־2022.⁵

ביוני 2017, בעקבות גל נוסף של הגבלות על חופש הביטוי באמנות ובאקדמיה, קבוצת מרצות ומרצים מן הסגל האקדמי הבכיר והזוטר בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, ואני ביניהן.ם, ארגנה כנס אשר נועד לדון “באוטונומיה של האמנות, בהתנכלויות לאמנים ומוסדות אמנות, בצנזורה וצנזורה עצמית, בקונפורמיזם באמנות, ובהקשרים בין פוליטיקה ואמנות […] במנגנונים בירוקרטיים, כלכליים ואחרים להגבלת חופש הביטוי”. הזמנתי את מיכל היימן להציג בכנס כמייסדת ארגון “נשים באקדמיה” (2015–2018) בבצלאל. כבר מהתיאור הקצר של המושג “הטרדה חזותית סדרתית”, שאותו טבעה עם הקמת הארגון, בשיחת הטלפון המקדימה עמה, הבנתי כי הנושא לא רק רלוונטי, חשוב ופורץ דרך ברמה האינטלקטואלית עם אפשרויות בלתי נדלות ליישומו בשלל תחומים, אלא גם מציע אופני פעולה לשיפור חיי היום־יום של סטודנטיות.ים בבתי הספר לאמנות ולקולנוע ובאקדמיה ככלל. בהזדמנות הראשונה שהייתה לי לערוך גיליון של כתב עת לקולנוע ביקשתי לכלול בו את הטקסט של היימן על המושג, כך שיהיה מודפס בכתב באופן שניתן יהיה להתייחס אליו, לצטט אותו, לפתחו ולתרום לאימוצו, וכן ליישמו בתחומים משיקים, אך העותק שלו נכחד. היות והמושג רלוונטי לא רק לבתי ספר לאמנות, דחיפותו שבה וצפה מחדש בתלונה של סטודנטית לקולנוע אשר התפרסמה בכתבה שהיימן התראיינה אליה כמומחית לעניין, והיא המקור היחידי שבו ניתן למצוא חלק מההמשגה.⁶ אני מבקש לנצל את המרחב שעורכי “ערב רב” העניקו לי על מנת להביא אל הכתב שיחה שערכתי עם מיכל היימן על המושג “הטרדה חזותית סדרתית”, על הארגון “אקדמיה משלה”, ועל הקשרים הבלתי ניתנים להפרדה בין ההמשגות שלה, פעילותה במרחב הציבורי, והיצירה פורצת הדרך שלה. הפיתוח התיאורטי של המושג “הטרדה חזותית סדרתית” מאפשר דיון מעמיק ומאתגר בסוגיות של אלימות חזותית ויחסי כוחות, החיוניים במיוחד לקבוצות אשר באופן היסטורי נמנעה מהן הגישה הבסיסית לייצוג עצמי. המשגתה של היימן את ההטרדה החזותית הסדרתית נחוצה למרחבים אשר מבקשים להעמיק, לאתגר ולחשוב מחדש על סוגיות של אמנות, מגדר, פוליטיקה ויחסי כוחות, אבל בעיקר כאלו אשר מעלים על נס את “חציית הגבולות”.

סלבה גרינברג: סיפרת שיש מרצים ששוזרים תיאוריות נחשבות של הוגים שיש סביבם הילה כמו פרויד, דרידה, ליוטאר, ועוד, בין קטעי סרטים, דימויים שהמכנה המשותף שלהם רצוף הטרדות. מרצה לקולנוע מבקש ללמד על סוגיות של חדות (focus) במצלמה, ומראה סצנת אונס כדי להדגים זאת. אלו ההסוואה והמיסוך שאת מדברת עליהם, אלא שבמהלך השיעור קשה להצביע עליהם, על רצף הפגיעות שהמרצה יוצר. הרובד החזותי מחובר לתכני השיעור, ולכאורה הכול בסדר; עם זאת, אחת או יותר סטודנטיות בורחות לאחר זמן בבכי מן השיעורים, תופעה שחוזרת על עצמה. ואת אומרת שחשוב לסמוך על התחושות שלהן, לתת אמון בתלונות שלהן ולברר אותן לעומקן, גם אם לא כולם.ן בכיתה חשו מוטרדות. בדרך כלל, הסטודנטיות הללו שומעות מהמוסדות טענות כמו “את רגישה מדי”, “את פוריטנית” ו”אולי עברת משהו?”. העיסוק שלך בדפוסי התנהגות, בזיקה לאבחון, לזכויות אדם, לצילום, היכן ראשיתו?

מיכל היימן: תודה סלבה. וההזדמנות שנתת לי, להופיע עם המושג החדש בכנס באוניברסיטת תל אביב, והתגובות והמכתבים שקיבלתי אחר כך, היו מעודדים מאד. גם על ההזמנה הנוכחית, אני מודה לך. המשגות זקוקות לשיח, למקום להצגתן. רעיון המושג והקמת הארגון “נשים באקדמיה” החלו כשהייתי בכנס במחלקה לצילום בבצלאל, בשנת 2015, כנס שאליו הוזמנתי כמאזינה על ידי ראש המחלקה דאז, פרופ’ דור גז שהפיק את האירוע. אחד המרצים הנודעים במחלקה לצילום עלה להרצות, הוא הראה מצגת, כשהוא עובר מדימוי למלמול, פה מכניס משהו פילוסופי, כאן מוסיף דימוי מבחיל. התחלתי להרגיש מוטרדת, קמתי ויצאתי. הרגשתי בחילה וסירוב, שהוא הציף אותנו ב”תדרים עמומים” של הטרדה חזותית במסווה של נאורות ותולדות הצילום. לא באמצעות דימוי אחד, או קטע־סרט אחד, אלא מהמהלך כולו, הרצף המתוכנן, “הכרונולוגיות”, הקפיצות וההשהיות של זמני ההקרנה, כאמור בתוספת המלמולים שכמעט לא ניתן היה לשמוע אותם. יצאתי, ומיד התנסח אצלי המושג “הטרדה חזותית סדרתית”, זאת בלי שהצלחתי עדיין לנסח את מה שעובר עלי, שבעצם חוויתי התקפה מתוחכמת של מלל ודימויים, אותן התחושות שסטודנטיות שפנו אליי ניסו לתאר וכה התקשו. טקטיקות שאכן קשה להצביע עליהן, להוכיח אותן, בין החזותי לתיאורטי. בסיום הכנס ניגשה אלי מרצה מהמחלקה לצילום (אני לימדתי במחלקה לתקשורת חזותית), ושיתפה אותי בכך שגם היא רצתה לצאת אך לא העזה. אחר כך הצטרפו מרצות נוספות וספרו שבחרו שלא לצאת למרות שהרגישו מוטרדות. באותו רגע החלטתי להקים ארגון בבצלאל בשם “נשים באקדמיה”. הבנתי עם הזמן שחלק מהמרצים כבר יודעים שאסור להם לאנוס, שאסור לדחוף סטודנטיות בכוח אל הקיר, אבל שעדיין אפשר לשאול אותן כשצילמו רק את הגב שלהן אם לבשו תחתונים או היו עירומות? כך לנגד עיניי התעצם “הפרוורט החדש”.

עם הקמת “נשים באקדמיה”, הוזמנתי על ידי הנשיא המחליף עדי שטרן להציג את הארגון בסנאט של בצלאל. סיפרתי על ההקמה של הארגון והבאתי גם את נושא “ההוגנות המגדרית” לפתחה של האקדמיה, נבחרתי להיות חברה בוועדת “הקוד האתי”, המחודש של בצלאל, והכול נראה די מבטיח. אבל אז הגיעה אליי תלונה על תקיפה של אותו מרצה מהכנס, שנודע במחלקה כחסר גבולות מזה שנים, ובאותו זמן ממש סטודנטיות היו בהליכים שלא הושלמו לגבי תלונות שהעבירו לדקנאט הסטודנטים ולממונות להטרדה מינית של המוסד על הטרדות שונות מצדו. וזה חשוב לשאלה שלך, כי זאת אחת הטענות שלי, שמוסד שההנהלה, הצוות שלו, הממונות להטרדה, מעדיף לא להתייחס לתלונות על הטרדות חזותיות ומילוליות בשיעורים, סביר להניח שגם אינו רגיש או מעוניין לטפל בנפגעות.ים, להתעמת עם תוקפים ומטרידים סדרתיים וכו’. זה הרי לא טוב למוסד, כל הודאה ודיווח מאוחר יותר לכנסת, פוגעים ב”שמו הטוב”, בהרשמה, ובתורן, איך לא, בהכנסות. “הסדרתיות” אם כך, אינה רק בתוך אותם שיעורים, חוליות הרצף שקשה לאתר, היא גם תקיפות מסוגים שונים של אותם מרצים, שגם מלמדים בבתי ספר שונים, במשך שנים, של ניצול יחסי מרות, מלונות, חדרים, צריפים, שאליהם לקחו סטודנטיות לאמנות, צילום, אדריכלות. נתינת תרגילים שדורשים חשיפה ואז משפטים קטלניים, שנפש הסטודנטיות לא תתאושש מהם, כולל הערות עליהן ועל עבודותיהן שנאמרות בכיתה או בפגישות אישיות, וגם תצלומי עירום ותקיפות תוך כדי כך בסטודיו הפרטי, בחדר החושך של המחלקות לצילום או בביתם של המרצים. ומדובר במוסדות הבכירים, גם הפקולטה לאמנויות “המדרשה” של המכללה האקדמית בית ברל, אשר לצערי תקצר היריעה מלהכיל את מה שאירע שם שנים, ועוד מוסדות אמנות ועיצוב. כן, וכל זה סלבה, כל ההכרות האלה בתוכי, התלונות והפעולות שאני מתחילה לעשות, אני עושה לבדי, בבדידות ממש, בלי הדרכה. חלקן דורשות פעולות ותמיכה בסטודנטיות בתוך בצלאל עצמו, בתוך המוסד שבו אני מלמדת או מול קולגות (בכל הקשור בהטרדות מיניות, פעולות מתוך המוסד או קהילת האמנות נידונות כמעט כולן לכישלון ויכולות להפוך גם לאיומים, כולל על משפחתך). מחיר עצום שלא יאפשר לי מאוחר יותר להתקדם באקדמיה, שלא לדבר על מחירי החרמות, וכל אלה מתרחשים ב־2015, כשנתיים לפני תנועת MeToo.

אבל זמן קצר אחר כך הוצפתי כמו בצונאמי. סטודנטיות, סטודנטיות לשעבר, מרצות, לא רק מבצלאל אלא מכל המוסדות, ששמעו על הארגון, פגיעות בנות שנים רבות וכן תקיפות טריות. תלונות על הטרדות ותקיפות בשדה האמנות, הפילוסופיה, האדריכלות, בהשכלה הגבוהה, כולל מקרי אונס וניצול חמור של יחסי מרות, כל המקרים הקשים האלה הובאו אליי, בטלפון, במיילים, במסנג’ר, והתחלתי לחפש עוד ועוד דרכי פעולה. הסכר נפרץ שנתיים לפני MeToo והזרם נמשך עד היום. חוסר האמון במערכת, בניצבות, באופציות האזרחיות, במשטרה, תחושות שמצאו לפחות בחלקן את דרכן לאוזניים קשובות ולהכרה. החוק נגד הטרדה מינית וחוקים אחרים, חשובים מאין כמוהם, השפיעו והיטיבו, הייתה תחושה שאנחנו יוצרות גבולות ברורים יותר בתוך מוסדות ובכלל, משנות דפוסי התנהגות. אך כמות הסבל שעברו מאז כל כך הרבה בני אדם, וגם הסטודנטיות.ים באקדמיות, מקרי אונס שהתרחשו, ניצול והשפלה בחסות האמנות ו”האוונגרד”, היא בלתי נתפסת.⁷ המוסדות להשכלה גבוהה לאמנות, עיצוב, קולנוע, לא יישמו אותם ברובם. באותה שנה, 2015, העברתי לשני מוסדות מכובדים רשימה של 11 מרצים. באחד המוסדות ממש ביקשתי פגישת חירום, דיווחתי שהגיעו אלי עדויות מיותר מסטודנטית אחת על הטרדות ותקיפות מיניות שלהם. מיותר לומר שלו המוסדות הללו היו פועלים בזמן, היה יכול להיחסך כל כך הרבה סבל; לגבי חלק מאותם מרצים, שעדיין במוסדות לצערי, עדיין לא מאוחר. גם בדוח של משרד מבקר המדינה מ־2019 שהזכרת, סלבה, נכתב שאמנם “בחלוף 20 שנים מחקיקת החוק למניעת הטרדה מינית הוא חולל שינוי תודעתי בקרב הציבור […] עם זאת, בכל אחד ממסלולי הפעולה הקבועים בחוק, קיימים חסמים המונעים מראש מהנפגעות לפנות אליהם”.⁸

ס.ג.: אני רוצה לחזור לרגע לשנות ה־80, לתחילת המיזוג בין האמנות והאקטיביזם שלך. היית אחת האמניות הראשונות להכשיר את הדרך לשילוב בין כמה דיסציפלינות, בין תיאוריה ופרקטיקה, אבחון וצילום, פסיכואנליזה ואמנות, ואת גם מתחילה אז את האנליזה רבת השנים שלך. אני מבין ששני מפגשי אבחון פסיכולוגי שנערכו לך בתחילת שנות ה־80 היו קריטיים לפועלך האמנותי והחברתי?

מ.ה.: כן. אלה שנים שבהן למדתי ציור, פיסול ווידיאו, ההתחלה שלי הייתה בתערוכות ציור, תוך שהעמקתי במיון ארכיון הצילום והאוספים שלי, וצילמתי לפרנסתי בעיקר דיוקנאות, צילומי עיתונות וצילומים מוזמנים לעטיפות ספרים ותקליטים. מתוך גילויים גדולים על עצמי הרגשתי צורך בשיחה, ופניתי לפסיכולוגית קלינית/מאבחנת. נערכו לי שני מפגשי אבחון פסיכולוגי באותה שנה בקליניקה שלה. אלה היו שני מפגשים מטלטלים, בחדר מעט חשוך ובו ניצבים ספה, שולחן ושני כסאות. במפגשים היא הפעילה סוללה של שבעה מבחנים חזותיים. לא הבנתי מה לה ולהם? מהי “הכת” הזאת? מהן הקופסאות הללו שהיא הוציאה מתוכן דימויים וביקשה שאספר עליהם סיפורים? כל הגוף שלי השתתף בתהליך האבחון, הוא הגיב כנחדר. הדימויים בחלקם היו מאד אלימים; הרגשתי לכודה במערכת סגורה, הרמנויטית, מול דימויים אמביוולנטיים במכוון שניתן לפרשם בדרכים שונות. נחשפתי לצורך דמוני של מערכת האבחון לחשוף את ה”סוד” שלי ושל התודעה שלי. כמובן שבכך כבר הפכתי לתוצר ידוע מראש, פרי בשל לאבחון. כמי שהחזותי הוא כה עמוק בנפשה ומתבקשת לספר על דימויים, אלו היו מפגשים מכוננים, מכאיבים, מלאי מצוקה. עם זאת, המבחנים החזותיים הלמו בי ומילאו אותי בסקרנות, כארכיונאית עם קופסאות מגיל קטן, המרחב בין המוזיאון (עוד מערכת הרמנויטית?) והקליניקה־חדר הטיפולים, הנבחנת וצופת האמנות, החזותי ככלי ריפוי שכבר נכח ביצירתי, ועוד. יתרה מזאת, במובן מסוים, כל מה שנפרש עשרות שנים באנליזה שלי זמן קצר לאחר מכן, כבר היה מונח ומחולץ בחלקו. היום אני יודעת להגיד ששתי פגישות אלה, גבישים באפילה, הניבו יצירה ומחקר ממושכים. יצאתי מחדרה של המאבחנת, ומיד פתחתי במחקר שהלך והשתכלל. וגם במסע עם אותה מאבחנת/פסיכואנליטיקאית.

ס.ג.: ממש בסוף השיחה שניהלנו לקראת הריאיון, התבהר לך משהו על “ההטרדה החזותית הסדרתית” של סוללת המבחנים שעברת בתוך המקום המהוגן של קליניקת הטיפולים באותן שתי פגישות.

מ.ה.: כן. שנינו, סלבה, כמדומני, התרגשנו מן הגילוי. ככל שדיברנו יותר ופירטתי לך את חווית האבחון, הכל התחבר. אכן חוויתי צירוף של דימויים, שאלות ופערים של כוח הנובעים גם מהפרוצדורה וגם מ”הסטינג” (setting). כתוצאה, בשנת 1997, אחרי שנים של מחקר ואיסוף, אחרי שהתחלתי את האנליזה שלי, עברתי לחקור את סיטואציית האבחון וכן את אופן ההפעלה של הפרקטיקה הפסיכואנליטית בחלל. התחלתי להתעניין בהפעלה, בחוקים של הפעלת המבחנים, מצאתי מבחנים חזותיים שונים, אובייקטים עם הוראות הפעלה, שאלונים מרתקים, למבוגרים, לילדים, חלקם הגיעו לידי הפסיכולוגים ולמרחב הציבורי רק אחרי למעלה מעשרים שנה של תצפיות, ויכוחים, שאלות של זכויות שימוש בדימויי, ואפילו התאבדות של אחת המחברות. ואם אומר שהם מוקפדים ומלאי מחשבה, עסוקים בסוגיות תאורה, זמן, חלל, צבע, רצף וסדרתיות יותר ממרבית האמנות בחללי תצוגה (ולא פחות פרובלמטיים), לא אגזים. בסופו של דבר חילצתי מן הארכיון שלי בעיקר תצלומים של “צלמים לא ידועים” והנחתי בקופסאות שעוצבו בעקבות קופסאות האבחון המקוריות (TAT, SZONDI) ויצרתי “ערכות אבחון” משלי (מבחני מיכל היימן 1, 2, ו־4). הללו הוצגו תחילה בתערוכת יחיד במוזיאון לאמנות של אוניברסיטת מלבורן (1994), ובהמשך, בדוקומנטה X שהוצגה בקאסל, גרמניה (1997). שם כ־1,000 צופות.ים התיישבו בעבודה מול מאבחנות מטעמי, כשהם מביטים יחד באין סוף משמעויות, בתצלומים, ומשוחחים על פערים, על אובדן והרס ועל היחסים המורכבים לחזותי. לחלק מהמרחבים שיצרתי יש סטינג דומה לזה של הקליניקה שבה עברתי אני את שתי פגישות האבחון שלי, ולחללי חדרי טיפולים. המבחן השלישי, שהוצג ב־2004 בפסטיבל עכו, היה קונסטרוקציה ניידת עם שש ספות, מסכי וידיאו ועוד, לקריאה וצפייה בסרטים עם פסיכואנליטיקאיות.ים כמתווכות.ים. בחרתי סרטים קצרים וספציפיים של אמניות.ים שונים על סודות אפלים של ערים ובני אדם, בהם יעל ברתנא, קרן רוסו, רונה יפמן וארז ישראלי. על הספות שכבו מתנדבות.ים מהקהל, הוקרן סרט, לקהל ניתן מיקרופון לתגובות לצד הבמה, והפסיכואנליטיקאים תיווכו בין כלל המרכיבים של העבודה, ופירשו גם את תגובות הקהל. קפסולה שאני מאד גאה בה ומקווה לנייד אותה בעתיד לעוד מקומות בעולם, הופקה בעכו על ידי האוצרת גלית אילת ו”המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית”. 12 מפגשים מתועדים שבהם כולם.ן התבקשו להסכים על מה שראו. “הסכמה” כמושג למחקר בעקבות החזותי והטקסטואלי. הייתי מופתעת ממה שעלה מהמפגשים, ואני רואה בהם את המכשיר הראשון שהשתתפו בו כל החושים ורבדים כה רבים, כבר ב־2004.

ס.ג.: המבחן הרביעי,⁹ שאני מבין שהוא הרלוונטי ביותר למושג “הטרדה חזותית סדרתית”, נבנה בעקבות מבחן שהובא לידיעתך כבר לפני שנים רבות. עושה רושם שדרך העבודות שלך כבר הפכת בעצמך למכשיר, האמנות הטרימה את ההטבעה, הכול היה שם.

מ.ה.: אכן. זו הייתה קופסה כחולה עם ההטבעה Szondi Test, שנמצאה בחדרו של פסיכולוג קליני בשם אמנון וולינגר. קופסה מהוהה שהגיעה אלי אחרי שאותו פסיכולוג נפטר והיא נמצאה בחדרו בקליניקה ביפו. בקופסה, כך התברר לי, נעשה שימוש בישראל, ואפילו אייכמן ביושבו בכלא רמלה לא חמק ממנה (עוד מחקר שטרם סיימתי). המבחן פותח על ידי הפסיכיאטר היהודי־הונגרי לאופולד סונדי (1893–1986). סונדי פיתח כלי אבחוני בתקווה שיחשוף את מה שכינה “תת־המודע המשפחתי” ובכך יוכיח באופן מדעי את קיומו, ועבור זה יצר מבחן שחומריו הוויזואליים מורכבים מצילום בלבד. סונדי האמין כי יש ביכולתו של המדיום הצילומי לעורר תגובות שיחשפו את הכוחות הנסתרים שמאחורי ההתנהגות והחוויה האנושית, את טבעם התורשתי של הפסיכולוגיה והגורל שלנו. הוא סבר כי מפגש עם דיוקן צילום יכול לחשוף את טבעו האמתי של תת־המודע; שמפגש עם תצלום של פגוע נפש יכול לשמש כתחליף למפגש חי לצורך אבחון. כפי שאני מבינה את סונדי, ולא ראיתי התייחסות לכך, הוא ראה בצילום כוח שחומק מן הדיבור והמחשבה. באחד הספרים שלו סונדי שאל איך יכולה משיכה גנטית להיות מופעלת על ידי צילום? אפילו בהתחשב בתפישה שלפיה הפוטנציאל הגנטי הרדום יכול להפעיל השפעה של משיכה או רתיעה מאדם אחר, איך יכולה אותה תפישה להיות מוחלת על תמונה דוממת?¹⁰ אבל לבד מההערה השולית הזאת מאת סונדי עצמו, איש לא הטיל ספק או שאל שאלות לגבי היכולת של התצלומים שבחר לפעול כ”מגלי זיקות”. מי שהושפעו מהמבחן של סונדי, והרגשתי זאת מיד בתיאורים שלהם על “מכונת הפרצופים המופשטת”, הם דלז וגואטרי. סונדי מוזכר יותר מפעם אחת באלף מישורים.¹¹ יש משהו דומה באיך שסונדי ואני תופסים צילום ואת החזותי. זה בולט במיוחד בתצלום שמצאתי של עצמי מהמאה ה־19.

ס.ג.: למעלה מעשור לאחר התערוכה, פרסמת בקבוצת מרצים לאמנות בפייסבוק (שהוקמה על ידי ניבי אלרואי) פוסט עם חומרים ל”גלאי עריות”, מכשיר לגילוי עריות. תוכלי לספר עליו? הוא יכול להאיר על הרבה מנושאי השיחה שלנו.

מ.ה.: טראומה שנוצרת בעקבות חומרים חזותיים, לא נחשבת, לא ממושגת. החוק לא מכיר בהטרדה חזותית וכך גם לא בתי הספר לאמנות, ומי שאמורות.ים היו להגן על הסטודנטיות.ים הם הממונות למניעת הטרדה מינית, מנהלי מוסדות ויועציהם המשפטים. ולמתלוננות אומרים: “נקבע שלא מדובר בהטרדה מינית”, ובמקרה הגרוע יותר “מעלימים” את התלונה. כאשר אנו מסתכלות בדוחות המוסדות על התלונות האלה, אנחנו רואות כיצד חלקן מטואטאות ולא מדווחות כראוי או לפי חוק לכנסת. את המכשיר בניתי הרבה לפני כן, רק שעכשיו הוא נחוץ מתמיד. מאז 2010 אני בונה מחולל, גלאי עריות, “מכשיר”, Detector, עליו כתבתי לקבוצת המרצות.ים לאמנות. בקשתי שישלחו לי יצירות, חומרי כתיבה, ומאמרים מדיסציפלינות שונות שקשורים לגילוי עריות, לא רק “Incest” בהקשר של קיום יחסי מין בין קרובי משפחה, שזה נושא שאמנם נחקר יחסית מכיוונים רבים אך עדיין (וודאי בהקשר החזותי והרחבה של המושג לקשרים בתוך האקדמיה) יש עוד עבודה רבה לפנינו; אלא ביקשתי את הרחבת המכשיר ורגישותו לזיקות (Affinities) שונות, כולל שאלות של אתיקה, הטרדות, ובתוך כך גם סוגיות חזותיות סדרתיות, מבטים, הצטלבויות, משיכה ודחייה, איסורים עתיקים, יחסי קירבה, יחסי מרות, פשעי צילום, יחסים בין ציירים ומודלים, שושלות ומשפחות, בחומר, בממשי, באינטרנט. המושג שטבעתי הוא ההמשך הטבעי למחקר שלי על סירוב וצילום, הזנה ומצלמה, על זכות השיבה, על אסיילומים (Asylums), על הטראומה והמוסר הכפול האינהרנטיים לצילום מצד אחד, ועל האפשרות של הצילום להיות כלי ריפוי והחלמה מצד שני, כמו גם תיאורי מקרה השזורים בהיסטוריה של הצילום, הפסיכואנליזה, וזכויות האדם, שאותם אני מחלצת.

ס.ג: מה היית רוצה שיקרה עם ההמשגות שלך, הפעולות של הארגון ועם גלאי העריות? אני מבין שהוא יכול לייצר יותר מודעות ולעזור לאשש את התחושה שמה שהרגשתי הוא באמת הטרדה מאיזשהו סוג. היית רוצה להרחיב את ההשפעה, כך שכל נציבת הטרדות מיניות, בכל קמפוס תוכל להשתמש בקטגוריות שאת מבנה, כדי להיות קשובות יותר למתלוננות.ים, להרחיק מרצים, ולהעביר את זה לאיזושהי רמה פלילית מחוץ לאוניברסיטה, זה משהו שאת שואפת אליו?

מ.ה.: המושג הוא קריאה להפעלה מחדש של החושים שלנו, הכל הרי נמצא שם, גם אם זה לא בחוק. אתן יודעות שהוטרדתן, אז תפנו ל”אקדמיה משלה”, עד שהמוסדות יפנימו שהממונות למניעת הטרדה מינית באקדמיה נמצאות שם למען נפגעות.ים, כדי לברר עובדות לעומק, כדי לשנות דברים, ולא רק כדי לשרת את האינטרסים של המוסדות. אצלנו הצטברו כל כך הרבה תלונות הקשורות גם לחזותי. מכתבים שקיבלתי, טלפונים. אנחנו חוות הרבה צער בשנים האחרונות, בגלל העדויות עצמן וגם מפני חוסר האונים והחשש של סטודנטיות להתלונן, ואפשר להבין אותן בתנאים הנוכחיים. אני לא חושבת שניתן להעלות על הדעת מה עוברות סטודנטיות. לא מזמן התברר לנו שהייתה תקופה שבה באחת האקדמיות הייתה מזכירת חוג שהייתה בנוסף גם מודל עירום בשיעורי רישום. אחת הסטודנטיות הרגישה מבוכה קשה, הכפילות הזאת, והיא כבר ידעה בעקבות הטרדות אחרות שחוותה במחלקה שאין טעם להתלונן לממונות. הרי יביטו בה בעיניים מופתעות ויחשבו “מה הבעיה”, או שבטח הבעיה אצלה. לפיכך היא פנתה למורה לרישום וקיבלה פטור מהשיעור וזהו. הכל בסדר מרקיז. השיירה עוברת. זאת יכולה להיות יד מכוונת. ויש לי דוגמא ממש קונקרטית לפערים ולעוולות ולסכנות לחלק מהסטודנטיות. אֵיפָה וְאֵיפָה. כתבתי על כך גם פוסט לפני מספר חודשים, ובו צרפתי דימויים מהספרייה “הנקייה” ב”אמן”, השלוחה החרדית בבצלאל, שעוררו תדהמה. עניין ההטרדות החזותיות הוא לא דיון פילוסופי, אלו גם סוגיות שאמורות לעורר תהיה. כבר בתחילת הקמת השלוחה, התברר לי מקולגה שכל הספרים שמגיעים מכוסים בטפטים עם הלוגו “אמן”, כדי למנוע מהסטודנטיות העתידיות חשיפה לתכנים של עירום, נצרות, וכו’. לעומת זאת סטודנטיות מהמחלקות לאמנות, אמנויות המסך, צילום, נחשפות לדימויים וסרטים עם אברי מין וקניבליזם בפעולה, בלי לקבל אזהרות טריגר, בלי לבדוק אם הן מעוניינות או אם הן נפגעות טראומה. תלונות שלהן על הטרדות חזותיות קשות נדחות. נשיאים וממונות קובעים שזאת אינה הטרדה על פי חוק. זה קרה גם בזום בתקופת הקורונה: מרצה שמראה כבר שנים סרט שלו, וכשסטודנטיות מבועתות מבקשת “לצאת מהשיעור”, לא רק שזה כלל לא מרשים אותו, אלא מעורר בו זעם, לעג, רמיסה. שלא לדבר על כך שבזום, כשהסטודנטיות.ים בביתן.ם, יש סכנה שגם בני משפחה וילדות.ים יחשפו לסרטים ותכנים קשים. המוסדות “נאמנים” עד היום לחוק שקובע שההטרדה חזותית אינה הטרדה, וכך הסטודנטיות.ים לא מוגנות.ים בעליל. ואילו לאותו מוסד יש קבוצת סטודנטיות סופר מוגנות בשלוחה החרדית (לכאורה, אבל לא נדון בכך כאן), אשר חלקן אף מרגישות “מוגנות יתר”, הנתונות להחלטות של רבנים ומחמיצות חומרים ראויים רבים הדרושים להשכלתן. אבל מה עדיף, שלא תלמדנה כלל? גם אנחנו שואלות את עצמנו.

עם זאת, עבורנו, מה שדורש דיון, הסבר מנשיא האקדמיה, היא השאלה האם לא מדובר בסטנדרטים כפולים לאוכלוסיות שונות? אנחנו עוקבות אחרי המוסדות להשכלה גבוהה והמוסדות העל־תיכוניים. כחלק ממנהל תקין ושקיפות, חלה חובה על המוסדות הללו לדווח על פעולות שהם נקטו למניעת הטרדה מינית, וכן לדווח איך הם טיפלו בתלונות. זה כולל דיווח על כל התלונות שהגיעו אליהם, כולל אלו שהוגשו באופן אנונימי, וגם על שמועות שהגיעו לאוזניהם. כל זה צריך להיות מדווח אחת לשנה לרשות לקידום מעמד האישה ולוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בכנסת. עד לשבוע האחרון לא פורסמו דוחות אלה במשך שנתיים, שזה מצמרר. רק לאחר ש”אקדמיה משלה” הגישה תלונה למשרד מבקר המדינה על אי־פרסום הדוחות (ומניעת המידע מהציבור ובייחוד מניעת היכולת של המתלוננות.ים לעקוב אחר דיווח התלונות לכנסת, כפי שנדרש על פי חוק) פורסמו דוחות 2021 כ”חומר רקע” לכינוס “הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי בכנסת”. אולם אין זכר לדוחות 2020, הם התאדו להם בין העברת שלטונות וסגרי קורונה, המלחמה בעזה. ובשנים הקודמות, מרבית הדיווחים הם פשוט פארסה, ויש לא מעט ביקורת על כך, כולל של עיתונאיות. כביכול יש מנגנון, די חדש, יש ועדות, נכתבים סיכומים; כשנכנסים לעומקם של כל אלה זה מאד מתסכל. אגב, כל אחד ואחת מאיתנו יכול להיכנס לאינטרנט ולבדוק אם דווח על התלונה שלו/ה, איך דווח שטופלה. ויש פערים גם כאן.

ס.ג: אני רוצה לשאול אותך על אזהרות הטריגר. את כבר מכירה את הביקורת על אזהרות הטריגר וכל הדיונים סביבן, בעד ונגד ואיך ומתי צריך להשתמש בהן אם בכלל.

מ.ה.: ראשית, שרה אחמד,¹² כתבה מאד מעניין, כהרגלה, על הפחד מאזהרות טריגר בארה”ב.¹³ היא מקשרת אותו אגב למושג “פניקה מוסרית”. וחוץ מזה אנחנו לא אמריקה. שמעתי ששם כבר מוותרים על עוד דברים שאצלנו עוד לא התחילו. הפסיקה של בית המשפט העליון של ארצות הברית מהשבוע האחרון בנוגע להפלות מעידה על מה שאני רוצה לטעון, שהאקדמיה מקדמת שיח שלא פעם שומט את הזיקה למציאות של נשים ואוכלוסיות חלשות. אנחנו גם עסוקות במה שספציפי לעולם האמנות והתרבות החזותית, שאלות שבחלקן טרם הועלו אצלנו, ואני לא בטוחה שעלו מחוץ לכאן. דבר מעניין ומאוד בולט הוא העובדה שהלוחמות שמשמשות לא פעם כפנים של המאבק באלימות ותקיפה מינית באות מעולם האמנות והפרפורמנס החזותי. שרי גולן, יעל רסולי, עירד צייגר מרציאנו ועוד. הן אלו שמכתיבות בשנים האחרונות את סדר היום לכנסת ולחוקים חדשים. רק עכשיו, ב־30 ביוני, עבר חוק חסיון ראיות,¹⁴ מה שנקרא “חוק שרי גולן”, קריאה קריטית לכך שהמרחב הטיפולי יישאר שמור ומוגן במסגרת התהליך הפלילי, ושפוגעים לא יקבלו יותר גישה אוטומטית למקום האישי והפרטי, חדר הטיפולים, של מי שבהם פגעו. גולן עצמה נאלצה לחשוף בפני הפרקליטים של אלון קסטיאל את סיכומי הטיפול הפסיכולוגי שעברה במשך תשע שנים. אלה הם בדיוק החיבורים שאחריהם אני מחפשת ומבקשת לשתף פעולה עמם: החיבור בין אמנות, אמניות, החזותי, האקטיביסטי, המרפא ושינוי חוקתי.

ס.ג.: מה התקווה שלך לגבי המושג “הטרדה חזותית סדרתית”? לגבי “אקדמיה משלה”?

מ.ה.: המושג מתחיל לחלחל. אבל יש עוד עבודה רבה לפנינו. נשמח שיזמינו אותנו להרצות על המושג, שנצליח להכשיר ממונות עם הידע שאנחנו צוברות על החזותי, כולל הנחלת המושג “הטרדה חזותית סדרתית”, ובעיקר שנמצא משפטנית או חברת כנסת שתעזור לנו להיאבק על הכנסת מושגי ההטרדות החזותית ושהם יעוגנו בחוק. הקמתי את “אקדמיה משלה” והיום אני עובדת יחד עם לירון חוגג כדי לתת מענה לאתגרים הייחודיים לעולם האמנות. אנחנו נחושות להמשיך ולבנות קהילה של נשים: סטודנטיות, מרצות, אמניות, אוצרות, עובדות סוציאליות, מטפלות, אקטיביסטיות, קולנועניות, בארץ ובעולם. “אקדמיה משלה” פועלת גם בנושא מטופלות שנפגעו מתקיפה, הטרדה מינית, מילולית וכו’ בידי מטפלים.ות, ובנושאים רבים נוספים, הכול בהתנדבות. ב־2021 הוקמה קבוצת הפייסבוק של “אקדמיה משלה”, המונה כבר כשש מאות א.נשים, שמטרתה ללמוד, ולשמש מקום לשיח עבור נשים, סטודנטיות וקבוצות מושתקות אשר זקוקות.ים למרחב בטוח, לקבוצה סגורה ומכילה, שבה נוכל להשמיע את קולנו.

קורים בה דברים מאד חשובים וחדשים לכולנו לא פעם. אז אולי תצמח אקדמיה שונה. וזה ממלא אותי תקווה. אבל התקווה הגדולה יותר היא מהסטודנטיות, מפעולות שלהן בארגוני הסטודנטים, קהילות ייחודיות שנבנות, ההעזה להתנגד. וכאן ארצה לצטט מדבריה של סטודנטית אמיצה שייצגה את ארגון קלמ”ה הארצי ואת עצמה בכנס ב”ועדה לשוויון מגדרי” שנערך לפני כשבועיים בכנסת, בפני ח”כ עאידה תומא סלימאן וחברות כנסת נוספות שנכחו בדי: “ביום שבו האקדמיה תראה בעצמה אחראית לטיפול ראוי בנפגעות ובנפגעים במנותק מהדיון המשפטי, זה יהיה היום שבו יחול השינוי המתבקש כל כך למנוע את הפגיעות המיניות והמגדריות”.

מה שעשתה הסטודנטית, לדעתי, גם אם זה לא מה שעמד לנגד עיניה, הוא מושג חדש שעליו אני עובדת, הנוגע ל”גריד חדש”, הזזת הגריד המוכר, אקט לכאורה קטן, אם במעשה, או בשפה, תזוזה, תנועה, שהיא הדרך לשינוי, דרך שתגרום לאי־יציבות במוסדות, תפר את האיזון שלהם, תכריח אותם לראות את כל מה שאינם רוצים לראות.

ס.ג.: ולסיום, הציטוט על ניצולות טראומה ושפה רפלקטיבית שפותח את השיחה הזו ומהווה אמצעי נוסף להמשיג את ההטרדה החזותית הסדרתית לקוח דווקא מתוך קינה לאמך, מרים היימן.

מ.ה.: כן. הכתיבה הפסיכואנליטית, לאורך כל תולדותיה, מעלה ללא הרף אצל הקוראת את שאלת האחריות, מעמד הבדיה והחיפוי, “היה או לא היה?”. במהלך הקריאה של טקסטים ותיאורי מקרה של פסיכואנליטיקאים.ות, הגלגל מתהפך, והצל של סימני השאלה בכתיבה ובקריאה הפסיכואנליטית והמועקה מהם עובר מהמטופלים.ות לכותבים.ות. המטפלים.ות, גלויים.ות לעין, הופכים.ות להיות הם עצמם.ן המאובחנים.ות. הוזמנתי לכנס פסיכואנליטי של מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, שאני עמיתה בינתחומית בו, כדי להגיב להרצאה של פרופ’ רוזין ג’וזף־פרלברג, יו”ר החברה הפסיכואנליטית הבריטית, שדנה במיקומם של חלומות, הזיות ופנטזיות בשדה הטיפולי והיוותה את הבסיס לפאנל נשים. והתגובה שלי הייתה קינה שכתבתי לאמי, גם לנוכח תדירות הפיכת דמות האם ל”שק החבטות” של חדרי הטיפולים, וכתיבת תיאורי המקרה של הפסיכואנליזה. לאב בדרך כלל מניחים, כנעדר, הוא נחשב כמת… היא משוגעת.

 

***

ד”ר סלבה גרינברג הוא פוסט־דוקטורנט בבית הספר לאמנויות הקולנוע ובחוג ללימודי מגדר ומיניות באוניברסיטת דרום קליפורניה (USC). מחקריו עוסקים בפוטנציאל של מדיה מיינסטרימית ואוונגדרית להציע חוויות טרנספורמטיביות בהקשרים של לימודי מוגבלות, לימודים טרנסיים, מגדר ופמיניזמים. מחבר הספר Animated Film and Disability: Cripping Spectatorship (2023) בהוצאת אוניברסיטת אינדיאנה. ספרו השני יעסוק בהיסטוריה והתרבות החזותית של הדיספוריה המגדרית ויצא בהוצאת אוניברסיטת דיוק. גרינברג הוא זוכה פרס עמית אוניברסיטאי מבקר לשנת 2021 של היו”ר ללימודים טרנסיים והארכיון הטרנסי של אוניברסיטת ויקטוריה.