הלוחשת לקירות ומניעה לפעולה – קריאה לאקאניאנית (קצרה) ביצירותיה של ניצן סט

אני מדבר אל הקירות, כך נקרא אוסף השיחות שנשא הפסיכיאטר והפסיכואנליסט הנודע ז’אק לאקאן, בין השנים 1972-71, לקראת סוף ימיו בבית החולים הפסיכיאטרי סנט אן ברובע ה-14 בפריז, מקום בו התמחה בשנות ה-20 של המאה שעברה, בדיסציפלינה המפציעה של הפסיכיאטריה. קירות האולם הדהדו את ימי עלומיו וההרצאות נשאו חותם רפלקסיבי מובהק. דומה כי הכותרת האניגמטית והפואטית קורצת במיוחד אל שדה השיח של הארכיטקטורה, בו ארכיטקטים מנסים “לדבר אל הקירות”. כאשר התפיסה האסתטית המכוננת באדריכלות המודרניסטית היא “ברוטליזם”, אין זה מפתיע שהתוצאה הייתה מרחב המשרה חוויה של אלימות. הכיעור הוא, אם כך, הצרנה של אסטרטגיה פוליטית והתכווננות לסוגיות חברתיות, הגם שהדבר נעשה באופן מובלע ולא באופן מפורש.

הארכיטקטית והאמנית ניצן סט אינה מדברת אל הקירות, היא לוחשת להם. בעדינות, ברוך, ומתוך מחויבות חברתית אינסופית ומבט חקרני מודע, מבחין ורפלקסיבי. זהו מבט שהוא רגיש מאוד אל היחידה המבנית השרויה באי הלימה אל מול עולם התוכן אותו היא צריכה לשרת (למשל העבודה “יש בידי משולש ישר זווית ולא אהסס להשתמש בו”, גלריית אום אל פחם, 2018), מבט המאתר אימוץ מוגזם ופראי של נורמות ארכיטקטוניות בינלאומיות, שאינן מתאימות כלל להקשר המקומי (למשל היצירה “גדר אמריקנית”, המשכן לאמנות באוניברסיטת חיפה, 2015), מבט המטעין בגיחוך פרויקטים יח”צניים המשתמשים בשימור אדריכלי ככלי שלטוני לביסוס שררה ומציגים היסטוריה מדומיינת (למשל העבודה “אותנטיות ידועה מראש”, חיפה 2013). מודוס הפעולה של סט הוא הצרנה אמנותית של הכשל או הליקוי הארכיטקטוני, של רגעי התבוסה המקבלים הנכחה מרחבית, של הקריסה של האידאות הגדולות והכוונתו אל סוגיות של רגישות חברתית והנעה לפעולה למען צדק ושינוי חברתי. “אני מרבה לעסוק במרחבים אדריכליים ובקונפליקטים האנושיים הגלומים בהם, במוסכמות מרחביות ובקלישאות לשוניות, שהושאלו על עולם האדריכלות. במרחבים אלה אני בוחנת מחדש וחושפת את יחסי הכוחות. עבודתי האמנותית מלווה במחקר ומתוכו אני יוצאת לפעולה”  אומרת סט.

בימים אלו היא עובדת עם נוער שוליים וכן בעיירות הבדואיות איבטין וראס עלי בגליל התחתון, בואך עמק זבולון. דומה כי סט מבכרת תמיד לעבוד עם “קהילות טראומה” מסוגים שונים, הן כפרקטיקת פעולה אקטיביסטית והן במכלול האמנותי שלה. ניצן לוחשת לקירות, אולם זועקת זעקה גדולה. בתערוכה “יש בידי משולש ישר זווית ולא אהסס להשתמש בו” חושפת סט את הפצע הפעור בנקודת ההצלבה בין תושבי העיירות איבטין וראס עלי לבין השיח הארכיטקטוני, “ארכיטקטורה”. בתערוכה זו סט הציגה 35 מסגרות עץ המנכיחות סכמה עיטורית אורנומנטליסטית, ויחד עם זאת, מרפררות לחישובים גיאומטריים מתמטיים סבוכים. בנוסף, הוצגו שלל אלמנטים פיסוליים המצביעים על הכשל, לכאורה, במסגרת הביטוי הארכיטקטוני בבנייה הבדואית בעיירות אלה.

ניצן סט, “הגמל”, טכניקה מעורבת, צילום: יגאל פרדו

מחד, סובלים הבדואים מהזנחה ממוסדת מחפירה, אשר אחד מביטוייה הם בתי ספר ירודים שאינם מספקים השכלה ראויה, דבר שהביא, בין היתר, להדרה בפועל של בדואים מעיסוק בארכיטקטורה. מאידך, אותו ממסד מזמין למרחב של קהילות אלה אדריכלים שאינם מבני המקום, לרוב יהודים, לתכנן מבני ציבור אשר משמשים, אולי מבלי דעת, כסוכנים לאכיפה של הגמוניה פוליטית ותרבותית באמצעות שליטה בניראות של מבנים אלה. אדריכלים אלה, סוכני ההגמוניה, שהינם מטבע הדברים בורים גמורים בנוגע לתרבות בני המקום, בשל הקוריקולום הממלכתי הישראלי האתנוצנטרי, המדיר מתוכו כל ביטוי של “ערביות”, נאחזים, בבהלה מסוימת, בקלישאות נבובות. התוצאה, הלא מפתיעה, הינה אדריכלות של מופעים גרוטסקיים ומכמירי לב כאחד. כך נכתב  בדף התערוכה: “לעיתים ניכר ניסיון להנכיח מוטיבים מן התרבות הבדואית, מתוך רצון כן של אדריכלים לצקת אלמנטים מסורתיים אל תוך השפה המודרניסטית של המבנים. דווקא אלה מולידים את הרגעים התכנוניים המרתקים ביותר: כך למשל, בבאר מים שהוספה לבקשת מנהל בית ספר, כאזכור למנהגי החיזור הבדואים – אלמנט שתורגם על ידי האדריכל למין ‘באר אור’ מופשטת שמכניסה אור עילי למבנה – ונותרה בפועל כגורם צורני זר. מנהל אחר ביקש לתת ביטוי לערך האירוח בתרבות הבדואית, על ידי יצירת חלל כניסה בעל פונקציה קהילתית; אך בסופו של דבר נדחק הרעיון לכיתת לימוד שעברה הסבה על ידי אוהל אירוח שנתלה בה, באופן המעלה על הדעת שריד מנוון. גם אם האוהל זוכה למגוון אזכורים במבני ציבור בדואיים, זוהי לרוב מחווה ריקה וחסרת הקשר. זאת בשעה שחלל האירוח הממשי – האוהל הבדואי המסורתי, הממוקם עדיין בסמוך למבנה הקבע של כל משפחה – נוטה לאבד את תצורתו המקורית ונבנה כמחסן תעשייתי, כדי להתאים לחוקי התכנון והבנייה.”

הכותרת של התערוכה: “יש בידי משולש ישר זווית ולא אהסס להשתמש בו” מקבלת אם כך מספר משמעויות. המשולש ישר הזווית, שבידיה של סט, אינו מאפשר לשקרים רטוריים ולקטסטרופות אדריכליות לחמוק ממבטה. זוהי גם “קריאת הקרב” העתידית של אותן ארכיטקטיות בדואיות, אותם אדריכלים בדואים, שהחברה הבדואית בישראל מצפה להם בכיליון עיניים. אם לחזור לרגע למונחים לאקאניאניים, לאקאן משתמש במונח “עקבה של עוצמה בעולם”, ודומה כי העקבה הגסה של הכוח היא היא מושא חקירותיה של סט.

ניצן סט, “ערכאת רב החובל”, 2015, ברזל ועץ, צילום: רועי כהן

בעבודתה “ערכאת רב החובל” (בית הגפן, 2015) הציגה סט שלד ברזל עצום ממדים, מתוח לכל רוחב התקרה של הגלריה החיפאית, אשר כמו נופל על ראשו של הצופה. השלד נדמה כשרידי ספינה טרופה, ומכאן “רב החובל”. יצירת האמנות נועדה לבטא מחאה כנגד “היכל המשפט” שנבנה בחיפה בשנת 2001, כפיל לבן מעל חורבותיה של שכונת ואדי סאליב, תוך התעלמות מופגנת מן המטען ההיסטורי הטראומתי שהשכונה נושאת עימה. וכן כנגד קלישאות לשוניות אשר השתרבבו לשפת התכנון. גם בבית משפט זה, יש חלקי ברזל וזכוכית שקופים, המבקשים לבטא “את שקיפות הפעילות המשפטית במדינה דמוקרטית” כדברי מתכנניו, השלד החשוף והמגורען מבקש לחשוף את היומרה החלולה ל”עשיית צדק”, תזכורת אירונית לביטוי “הצדק מעל הכול”. השלד החשוף והמגורען מבקש לחשוף את היומרה החלולה ל”עשיית צדק”. די בהתבוננות חטופה בשוני גוון עורם של השופטים מחד, ושל היושבים בבתי הכלא מאידך, בכדי לדמות את אלת הצדק מכוסת העיניים לכאורה, מסמיקה ממבוכה. אין להבין את ההערצה העממית לפושעים בישראל בלא להבין שהמדינה עצמה, על מנגנוני הכוח שאינו מרוסן כיאות והעריצות הפולשנית שלה, היא היא הטרנסגרסורית הגדולה ביותר כנגד אזרחיה. לא בכדי, זכור אקט המחאה החברתית הנוקב ביותר במסגרת אירועי המחאה החברתית בשנת 2011, ההצתה העצמית של משה סלמן בשל חוב לביטוח לאומי ולא, חלילה, בשל חוב לשוק האפור. סט, כארכיטקטית בעצמה, מודעת היטב להיותה של הארכיטקטורה כלי משרת, רב עוצמה, של שיח האדון. היכלות הצדק המפוארים, מבית המשפט העליון בירושלים ועד להיכל המשפט החיפאי, דורסים בפארם ובעושרם את העני, מטילים אימה על מי שאינו רגיל לדור בהידור, בפאר ובשיש, מקטינים את האדם הפשוט. זהו ביטוי מובהק לשליטה של הסדר החברתי השליט.

בעבודה נוספת, “אותנטיות ידועה מראש” (השוק התורכי בחיפה, 2013) בוחרת סט לנפץ הזיית שווא ארכיטקטונית נוספת, והיא מיתוג באמצעות שיח של שימור מבנים – השלכה על המרחב של פנטזיה שהיא גם אג’נדה מאוד קונקרטית, והיא הסגידה לאותנטיות אבודה, ה”שימור” כפרקטיקה הגמונית של מיתוג והלבנה. דומה כי עיריית תל אביב הביאה אסטרטגיה זו לכדי שיאים של מימוש בפרויקט “העיר הלבנה”, אשר ביקש להפוך עיר מזרח תיכונית חמה והבילה, מאובקת וגדושת עצי דקל, לפרבר ברלינאי-ויימארי מתוך העלאה על נס פלח ארכיטקטוני קטן ומובחן – מורשת הבאוהאוס. כך חוברים אינטרסים כלכליים קפיטליסטיים לג’נטריפיקציה אכזרית. סט מגחיכה את ניסיונה הפתטי של חיפה ליצור לעצמה היסטוריה מומצאת בדמות “השוק התורכי” בעיר התחתית, בעבודה “אותנטיות ידועה מראש”. היא אינה מהססת לנפץ את הפנטזיה של המרחב הארכיטקטוני המעוצב, המתרפק על העבר הכביכול משוחזר, ולהציג לראווה את השרירות הטמונה בו.

ניצן סט, “הבאר”, טכניקה מעורבת, צילום: אמיר תומשוב

אולם נדמה כי עבודתה החזקה ביותר של סט היא דווקא עבודה מוקדמת, שהקדימה את זמנה. בעבודה “סדר פנימי עמוק” (גלריה אלפרד, 2012),  בוחרת סט לא לפרק את מושגי המחסה והבית הארכיטקטוניים, אלא את ביתה של נשמת האדם – הגוף. העבודה, צבר עצמות חשופות, יוצרת עתה מעין שלד ביתי. על העבודה נכתב כי “האדם מפרק את עצמו כדי ליצור לעצמו מחסה”. העצמות החשופות משדרות פגיעות אין סופית, ועם זאת, הן מנכיחות דבר מה הרואי – את ניסיונו הנואש של האדם להתקיים אף תחת טרור ארכיטקטוני – קרי, ללא בית.

כבר לפני למעלה מ-15 שנה הבינה סט את חריפות הבעיה של מי שנותרו ללא כל קורת גג. ראו את ההצפה במספר ההומלסים כיום בארץ ובעולם, את המחאות הנרחבות כנגד אוזלת היד וחוסר האונים של הרשויות. היזכרו במחאה שפרצה בשנים 2019-2017, בארצות אירופאיות רבות, תחת הכותרת: SLEEP OUT, בה לנו אנשים רבים בשקי שינה בחוץ, בקור האירופאי, כאות וסמל להזדהותם עם הסבל העובר על ההומלסים. אין ספק כי התפרצות הקורונה, מדיניות הסגרים והקריסה הכלכלית הקשה רק תחריף מצוקה זו.

לא בכדי בחר ז’אן אלאן מילר, אפוטרופוס הכתבים של לאקאן, לקרוא לספר כולו על שם אחת ההרצאות של לאקאן. לאקאן מקדיש חלק מדיוניו למה שהוא מכנה: ידע חוסר האונים. “ידע חוסר האונים, הוא מה שהפסיכואנליטיקאי יוכל למסור” הוא כותב.  ובכן, לא רק הפסיכואנליטיקאי מוסר לנו את “ידע חוסר האונים”; גם עבודותיה הנוקבות את הלב ומפלחות את ההוויה של ניצן סט, מקדמות מודעות לצורך הדחוף בשינוי חברתי.

מאמר זה פורסם לראשונה במסגרת האסופה “יוצרות שינוי – על אמנות ואקטיביזם בישראל”

עורכת ראשית: שולה קשת (קשי)
עורכות: טל דקל, שולה קשת (קשי)
הוצאת אחותי – למען נשים בישראל 2021
לרכישה