חלוצה ברמת גן

שלום רונית חדד. תוכלי להציג את עצמך?

אני אמנית רב תחומית, בוגרת המדרשה לאמנות בית-ברל, בעלת תואר ראשון ושני בחינוך לאמנות M.ed, ובעלת הגלריה היחידה לאמנות עכשווית ברמת גן. תמיד ציירתי ויצרתי אמנות, והצגתי בתערוכות בארץ ובחו״ל. היו גם תקופות בהן גידלתי את ארבעת ילדיי והתמקדתי בחינוך והוראה. שנים רבות חלמתי על מקום משלי; רציתי להיות חלק מקהילה של אמנות, ליצור וגם להילחם בהדרת נשים אמניות מהשדה. אני מאמינה שאמנות אמורה להיות נגישה, מתוך אמונה בדיסציפלינה של חינוך לאמנות. בשנים בהן לימדתי מקצועות ליבה בבתי ספר יסודיים השתמשתי בפדגוגיה של חינוך לאמנות.

לפני כשש שנים עברתי עם משפחתי מיישוב בשרון לרמת גן. המעבר קרה אחרי תקופה קשה מבחינה אישית, וחשבתי שזה זמן מצוין להגשים את החלום של מקום משלי. כשגיליתי שברמת גן אין ולו גלריה אחת לאמנות עכשווית, החלטתי להקים גלריה שתהיה חלוצה בעיר.

והקמת את גלריה N. D.

כן, קראתי לגלריה N.D על שם סבתי, נעמי דביניק. מאז שהגלריה נפתחה הוצגו בה מעל ארבעים תערוכות, פרויקטים אמנותיים, וכמה תערוכות מכירה שמיקמו אותה כגלריה מקצועית ומשמעותית. עד כה הציגו בה אמנים ואמניות כמו אסד עזי, דורון רבינא, זויה צ’רקסקי, ענת בצר, פסי גירש, עידו בראל, ורד שילוני, ציבי גבע, שרי גולן, רוני קרני, יונתן הירשפלד, אסף רהט, דורון סלומונס, צביקה קנטור, שרון פידל, לילך בר עמי, אסנת בן דב ויאיר ברק, לצד אמנים ואמניות בתחילת דרכם האמנותית או כאלו שכרגע פחות מוכרים.ות, וגם אמניות ואמנים שפרצו לתודעה לאחרונה. במקביל לתערוכות מוצג בגלריה הפרויקט “סרט לילה”, שיזם והפיק האמן והאוצר דורון פישביין. מדובר בהקרנה של סרטי וידאו-ארט שפונים פיזית לרחוב בשעות הערב והלילה.

פרויקט מיוחד בשם “מאיץ החלקיקים”, שהוצג בגלריה באוצרותו של אייל כץ, הופק במסגרת חגיגות שנה להקמת הגלריה. השתתפו בו שלושים ואחד אמנים ואמניות שהציגו בגלריה במהלך השנה. כל אמן.ית קיבל.ה שתי צנצנות שקופות בעלות מחברים זהים, ואיתן יצרו יצירות שההקשר שלהן הוא זמן. זמן פרטי, אך גם זמן בעל הקשרים תיאולוגים, מדעיים, ספרותיים ופסיכולוגיים. בתערוכה חוברו יחדיו כל היצירות למיצב מודולרי מרתק.

יש תמות או נושאים שמובילים אותך בבחירת עבודות?

שמתי לב שרוב התערוכות שאצרתי בגלריה עוסקות בנושאים פילוסופיים. גם אם מדובר בנושא מוכר שדובר בו רבות, תמיד אחפש זוויות חדשות לעסוק בהן. מעניין אותי להתעמק בנושאים הנוגעים לחיבורים של סובייקט-אובייקט, החוויה האנושית בתוך עולמות החומר והרוח. מעבר לתערוכות שאצרתי, היו גם הרבה תערוכות בגלריה שאצרו אוצרות ואוצרים אחרים כמו ג’ניפר בלוך, רותי חינסקי אמיתי, שרי גולן, דורון פישביין, נורית טל טנא, נועה שיזף, ליאור שטיינר, מירית צ’רוינסקי, עינת מוגלד, איריס מנדל, נדיה עדינה רוז ואריה ברקוביץ.

ספרי על הקשר שלך עם האמנים.ות בגלריה, מה הם תהליכי העבודה לקראת תערוכה, למשל.

זה מורכב מהרבה בחינות. הגלריה בנויה באופן שמאפשר לי להציג כמה תערוכות במקביל. בניתי קהילה של אמניות ואמנים, אוצרות ואוצרים, שאיתם.ן אני מרבה לעבוד, לצד מתן הזדמנות לאמניות ואמנים חדשים.

עם כולן.ם חשוב לי הקשר האישי. אני משתדלת לעבוד רק עם אמנים ואמניות שאני מרגישה שיש לי תקשורת טובה ונעימה, אפילו חברית, איתם.ן, שנעים לעבוד איתם.ן. בתחילת דרכי חוויתי חוויות לא נעימות שגרמו לי להקפיד על זה. היום, כשאני כבר למודת ניסיון, יותר קל לי לנהל את הגלריה. וכמובן, מאוד חשוב לי ההיבט המקצועי, אני חושבת על כל פיפס, אני לא מתפשרת על איכות התערוכות, אם מדובר באמנים.יות ידועים.ות ואם בכאלו שזו להם.ן פעם ראשונה שהם מציגים.ות. במהלך הדרך זכיתי לתמיכה רבה, עזרה, ייעוץ וגם שיתופי פעולה אמנותיים עם חברותיי האמניות אילנה שניידר, ליאור שטיינר, מלי דרויש וג’ניפר בלוך. גם האמן החיפאי דן זהבי היה שותף לדרך בשנה הראשונה.

מהן התערוכות האחרונות שהוצגו בגלריה?

התערוכה הקודמת, “נעצוצים ונהלולים”, נרקמה בחודשי הסגר. ממש לקראת הסגר האחרון, יחד עם הקורונה שטלטלה את העולם של כולנו, מצאתי את עצמי שוב מתמודדת עם ענייני בריאות, ובמקביל לדרך המקובלת בחרתי לעבור גם תהליך פנימי, רוחני ונפשי כדי להחלים. השאלות שעלו בי היו קשורות בעיקר לשליטה. עד כמה יש לי שליטה על המציאות ועד כמה כוחות חיצוניים לי, אם באופן רנדומלי או על פי גורל, מכתיבים את מהלך חיי? האם יש לנו בכלל שליטה? איפה איבדתי ועל מה איבדתי שליטה בחיי? הרגשתי צורך להשתבלל לתקופה. צללתי למעמקים וגיליתי על עצמי דברים חדשים, גם חולשות ומקומות אפלים וגם עוצמות ומקומות מוארים. שחררתי מתוכי הרבה דברים ובדקתי איזו שליטה אני רוצה להחזיר לחיי. מעניין שגם הקורונה נגעה בנושאים אלו באופן אוניברסלי. מי שולט? מי נשלט? האם הכח בידיים של אחד? של סובייקטים? של הטבע? של אלוהים כלשהו? בתהליך ההחלמה שלי החלטתי ליצור תערוכה שנוגעת בשאלות הללו, בשאלות על הטבע הפנימי והחיצוני, טבע האדם וטבע הארץ. כך נולדה וזאת הייתה התמה של התערוכה “נעצוצים ונהלולים”, בה השתתפו מיכל אורגיל, אסד עזי, זויה צ’רקסקי, נעמי יעקב, אילן שדה, בלה רוזנבאום, רותי בן יעקב, עידית לוי, שירי דורון, מרינה קוטלר, עדי הופמן, אסף רהט ואני. לצד התערוכה, במסגרת הפרויקט “סרטי לילה”, הוצג סרטה של אנה פרומצ’נקו “רב מדי ופחות מדי”.

כרגע מוצגת בגלריה תערוכה חדשה, תערוכת יחיד לנילי אריאלי בשם “שכבה דקה”, אותה אצרתי אני, ובפרויקט “סרט לילה” באוצרותו של דורון פישביין מוצגות שתי עבודות וידאו של הילה ליזר בג’ה.

איך הקהל מתמודד עם הצפייה באמנות אחרי הסגרים? את רואה התאוששות מהשנה האחרונה?

למזלי, הגלריה פונה לרחוב, ומזמינה אליה קהלים נוספים מלבד עולם האמנות, כך שבין הסגרים הייתי יכולה לפתוח. כולם היו צמאים לאמנות, הגיעו מבקרים מכל הארץ וכמובן תושבים מקומיים. עם המסכות, עם התו הסגול, רישום בכניסה, מדידת חום וכו’, אבל הגיעו. אני לא ויתרתי וגם הקהל לא. עכשיו כמובן שיש התאוששות. כלומר, מתחילים להרגיש שוב את עומס המבקרים והמבקרות, כמעט כמו לפני הקורונה. עדיין לא לגמרי, אבל מרגש. היו ימים שבהם לא הייתי בטוחה שאוכל להמשיך ולהחזיק בגלריה, וחברתי האמנית דורון עובד יזמה מכתב לעיריית רמת גן למען הצלת הגלריה, עליו חתמו מאות א.נשים מעולם האמנות. בעקבות המכתב העיריה נענתה לבקשה וקיבלתי עזרה.

איזה תגובות את מקבלת מהקהל המקומי?

התגובות מאוד אוהדות. יש יחסית תנועה יפה, הרבה א.נשים אוהבים את התערוכות ואת הנושאים שלהן. כמעט כל יום נוצר שיח סביב התערוכה בגלריה, כל פעם מהיבט אחר. הכי מרגש בעיניי אלו הילדים שמגיבים באופן תדיר לנעשה בגלריה. כמעט כל יום ילדים מושכים את הוריהם להיכנס ואני תמיד מוצאת את עצמי מרותקת לתגובות שלהם.ן לעבודות המוצגות, ותמיד מופתעת מחדש.

איך מרגיש להיות הגלריה היחידה לאמנות ברמת גן?

אז כמו שציינתי, התקופה הזו הייתה מורכבת עבורי. אני מרגישה שעבר עליי מכבש, בעיקר ברמה האישית: ההתמודדות עם ענייני הבריאות והצלילה המחודשת שלי אל תוך עצמי, לתהליך התבוננות והחלמה, הביאה איתה תובנות חדשות. לא שיש לי תשובות, קטונתי. התשובות שיש לי לגבי עצמי לא בהכרח טובות או מתאימות לאחרים.ות.  בכלל, הקורונה גרמה לכולנו להיות הרבה יותר ספונים בד’ אמותינו ומבחינתי המאבק על המשך קיומה של הגלריה היה למעשה הטקסט של המציאות. הסבטקסט שלי היה תהליך ההבראה. לפני כמה שבועות ישבתי בגלריה והסתכלתי שוב על העבודות שבחרתי לתערוכה, ופתאום ראיתי בכל עבודה את המאבק הפרטי של כל אחד ואחת מהאמנים והאמניות המציגים.ות, הסיפורים של כל אחד ואחת שטו אל המבט שלי, זה היה מרגש. ההבנה הזו שאני יצרתי את זה, את החיבור בין הסיפורים, את הגלריה הזו, את המקום הזה שיש בו כל כך הרבה מטען אנרגטי, תרבותי ואמנותי. כשמגיעים לגלריה עייפות החומר מתנדפת ומגיעה השמחה. רמת גן מסתמנת כעיר שעומדת להפוך בעתיד הקרוב לעיר שוקקת אמנות ואני שמחה להיות החלוצה.