תלוי מקום: יעל מסר

הציגי את עצמך ואת החלל שאת מנהלת.

שמי יעל מסר, מזה ארבע שנים אני אוצרת ומנהלת את גלריה בית הגפן בחיפה. לפני תפקידי הנוכחי פעלתי כעצמאית ואצרתי תערוכות ופרויקטים בארץ ובעולם, רובם בשיתוף פעולה עם גלעד רייך כחלק מהצוות האוצרותי שניהלנו תחת השם ״High&Low Bureau״. בנוסף, הייתי המנהלת האמנותית של פסטיבל 48 מ”מ מטעם עמותת זוכרות, ושימשתי כאוצרת מחקר בביאנלה לאמנות ה-13 של איסטנבול.

גלריה בית הגפן פועלת בשלושה מוקדים עיקריים: חלל תצוגה לתערוכות ולפרויקטים; המרחב השלישי – חלל לחינוך ולאמנות; ופרויקט מוזיאון ללא קירות – מסלול אמנות במרחב הציבורי של שכונת ואדי ניסנאס.

הגלריה היא אחת מתוך מספר מחלקות שפועלות בבית הגפן – מרכז תרבות ערבי יהודי, ביניהן ספרייה, תיאטרון, מחלקת תרבות ומחלקת חינוך סיורים וסדנאות.

איך נולד החלל ואיזה חלל הוא בא למלא?

אמנות הייתה חלק מהמרכז עוד מראשיתו. בית הגפן הוקם בשנת 1963 כמרכז קהילתי שכלל פעילויות חברתיות, חוגים ואירועי תרבות. בארכיון שלנו מצאתי תיעוד מתערוכות של אמנים מקומיים שהוצגו לצד הפעילויות השונות. נוכחות של אמנים ותערוכות עכשוויות החלה בשנות התשעים, עם תחילתו של פסטיבל החג של החגים, במסגרתו יצרו והציגו מדי שנה אמנים פלסטינים ויהודים ברחבי השכונה (באוצרותה של חנה קופלר). בהמשך, בזכות המנהלת והאוצרת הקודמת יעלה חזות, התפתחה ומוצבה הגלריה כאחד החללים העיקריים לאמנות עכשווית בחיפה. באמצעות פעילות אמנותית וחינוכית אנחנו שואפות ליצור פלטפורמה רחבה, בין קירות הגלריה ומחוצה להן, עבור קהילות מקומיות וכוחות יצירתיים מחיפה והאזור: מרחב לתצוגה, שיחה ואירועים, כמו גם לתהליכי מחקר ומחשבה ביקורתית.

הגלריה, על כל שלוחותיה, פועלת מתוך הקונטקסט הספציפי בתוכו היא נמצאת: מרכז תרבות ערבי יהודי, הממוקם בצומת השכונות ואדי ניסנאס, המושבה הגרמנית ושכונת הדר. אני רואה את הגלריה כמקום שגם מנסה לפעול ולייצר ביקורת  מבפנים, להעלות שאלות על המושג הזה שנקרא חיים משותפים וכיצד, אם בכלל, אפשר להשתמש בו במקום שמלכתחילה מבוסס על אפליה וגזענות יומיומית מתמשכת כלפי התושבים הפלסטינים שלו.

איך פעלת השנה? איך הקורונה השפיעה עלייך? אירועי סוף הרמדאן-שומר החומות השפיעו עלייך?

בדצמבר 2019 השקנו את השלב הסופי של פרויקט הדגל החדש של בית הגפן: המרחב השלישי. את הפרויקט אצרתי יחד עם הדס זמר בן-ארי בשיתוף עם מחלקת החינוך של בית הגפן. המרחב השלישי הוא אגף לחינוך ואמנות המתפרס על פני קומה שלמה ומורכב מעבודות אמנות ותחנות פעילות העוסקות בסוגיות של זהות ושייכות. המרחב מיועד לקבוצות הבאות לסדנאות וסמינרים, המותאמים לחלל ובהתאם לצרכי הקבוצה. בחודשים שלפני הקורונה המרחב היה בנסיקה מדהימה עם נוכחות של קבוצות מכל רחבי הארץ וקבוצות בינלאומיות, מה שכמובן נפסק לתקופה ממושכת והתחדש רק לאחרונה. הדבר הטוב שיצא מזה הוא שבתקופה הזאת התחלנו לחשוב איך המרחב השלישי יכול להתקיים במקומות שונים מחוץ לחלל הפיזי. עכשיו אנחנו בעיצומו של פיתוח  פורמט של המרחב השלישי שיתקיים גם בבתי ספר.

לגבי אירועי השבועות האחרונים, שהם  עוד אחת מהתלקחויות שיא של הר הגעש האלים שהוא המקום שאנחנו חיות וחיים בו, ההשפעה היא עדיין בזמן הווה. כבת אדם, תושבת המקום ואוצרת של גלריה בתוך מרכז ערבי יהודי בעיר שספגה מהלומה קשה, המציאות הגזענית והלא שוויונית שאנחנו חיות בה הוא חלק בלתי נפרד מההוויה והעשייה שלי. אני עוד מנסה להבין איך ובאיזה אופן אמורה/יכולה הגלריה להגיב עכשיו ובכלל. במובן הרחב, זאת שאלה שעוסקת בתפקיד ובכוח הפעולה של חללי האמנות בהקשר האזרחי הפוליטי בו הם מתקיימים. אני חושבת שזאת שאלה מתמשכת שהתשובות שלה, אם יש כאלו, באות לידי ביטוי באופנים שונים. ביטוי אחד עבורנו הוא פרויקט שנוצר בעקבות ובזמן הקורונה, סלון אלג’בל. הסלון הוקם בקומה התחתונה של הגלריה בתקופה שבה המצאות יותר מעשרה אנשים בחדר הייתה אסורה. ניסינו לייצר מרחב שיוכל לקיים מפגשים בהתאם להנחיות שהשתנו כל הזמן. יצרנו סלון פיזי וגם וירטואלי: רדיו אינטרנטי. החל מדצמבר מקיימות מריה דה פינה, רכזת הפרויקטים של הגלריה והעורכת הראשית של הסלון, ואני שיחות עם יוצרים, הוגים, חוקרים ושכנים. הסלון קרוי על שם הרחוב המקורי בו הגלריה מממוקמת, רחוב ההר, אלג’בל. דרך הסלון אנחנו מבקשות לתת קולות ונוכחות לשכבות הגיאוגרפיות, ההיסטוריות והתרבותיות השונות שמרכיבות את העיר. אנחנו ממשיכות עם הראיונות והשיחות עם אנשי רוח ופעילים חברתיים ומקוות שדרכם נוכל לשמוע תובנות ודעות שונות על המתרחש בימים אלו מנקודת מבטם.

מי היית רוצה שיבוא לבקר?

הייתי מאד שמחה דווקא שכל המסתייגים למיניהם יבואו לבקר. אם זה קהל שחושש לבוא לבית הגפן בגלל  נוכחות התרבות, האמנות והשפה הפלסטינית ואם זה קהל שתופס את בית הגפן כמקום רק של “דוקי-חיבוקי”, כלומר כמקום שמקדם איזושהי תפיסה שטחית ומנרמלת של יחסים בין יהודים לערבים. הגלריה היא יותר מזה.

״אמנים טובים מעתיקים, אמנים גדולים גונבים״. מי מקור ההשראה הגדול שלך? למי היית רוצה להדמות?

אני אדבר בכובעי כאוצרת בית הגפן. מקורות ההשראה שלי לגלריה הם חללי אמנות קטנים עד בינוניים שפועלים באזור המזרח ואגן הים התיכון, בין אם זה מרכז חליל סקאקני ברמאללה, חלל האמנות דפו באיסטנבול, המרכז state of concept באתונה ודראת אל פונון בעמאן. אני עוקבת אחר הפרויקטים והתערוכות של המקומות האלה ומתרשמת מאופן הפעולה שלהם שמשלב בין עבודה עם אמנים מעולים דרך עיסוק מרענן בשאלות פוליטיות, היסטוריות ואזוריות.

מה תכניות העבודה לשנה הבאה, ומה היו התכניות האידיאליות בתקציב בלתי-מוגבל?

זה מחזיר אותי לשאלה הקודמת שעסקה בקורונה. חלק נרחב מתכנית הגלריה לשנים הבאות הם פרויקטים שנדחו בגלל תקופה המגפה. בעוד שבועיים תעלה תערוכת פרפורמנס של קבוצת התיאטרון רות קנר שנעשתה במיוחד לגלריה. התערוכה עוסקת במנגנוני הדיבור האנושי, האופנים המפתיעים בהם בני אדם פועלים עם מילים. הפעולות המוצגות בתערוכה  הן דו-לשוניות ומבוססות על תהליך עבודה מתמשך של חברי הקבוצה ברחובות של שכונות ואדי ניסנאס והדר. במקביל ולאורך השנה ממשיכה לפעול קבוצת המחקר كان ועכשיו, עכשיו בהובלת טליה הופמן. זאת תכנית מחקר שנתית למעורבות חברתית ופוליטית של אמניות בסביבת חייהן. בהמשך ייפתחו תערוכות יחיד לעדה רימון ואופק שמר, שחר סיון, יארא קאסם מחאג’נה ועיישה עראר.

לגבי תכניות אידאליות בתקציב בלתי מוגבל, אחד מהפרויקטים שאנחנו עובדות עליו לשנה הזאת ולשנים הבאות הוא מסלול האמנות בואדי ניסנאס, שצריך לא רק ריענון אלא גם חשיבה מחדש. יש הרבה רעיונות מדהימים ופנטזיות בכל מה שקשור לאמנות במרחב הציבורי וספציפית לשכונה, הלוואי שהיינו יכולות לממש את כולם.