תלוי מקום: הדס קידר

“תלוי מקום” הוא מדור חדש המוקדש לראיונות עם אוצרות.ים, מנהלי חללים ושאר אנשי תוכן על מצבם ומצב השדה בעת היציאה מהמשבר שהביאה עימה מגפת הקורונה. בתום שנה של שיבושים תקציביים, חללים סגורים, פתיחות מוגבלות, קיום אירועים בזום, תערוכות בפורמטים מקוונים וחוסר וודאות כללי, נבחן כיצד השפיעה השנה על הפעילות ומה התכניות לעתיד.

***

הציגי את עצמך ואת החלל שאת מנהלת.

סיימתי תואר ראשון באמנות בבצלאל בשנות ה-90 והמשכתי לתואר שני בלונדון. שיתפתי פעולה עם אלכס שאדי, אמן לונדוני שהכרתי בלימודים, ועם קבוצת אמנים שהוא השתייך אליה והפעילה גלריה בשם ״Five Years״ (חמש שנים) באזור המזרחי של העיר. בסצנה האלטרנטיבית, שבמזרח לונדון של תחילת המילניום נמצאה בתנופה, השתתפתי בתערוכות עם יצירות שלי ויצירות משותפות ואצרתי תערוכות.

שבתי לארץ בזמן האינתיפאדה השנייה ויחד עם אמניות, צלמות ונשות חינוך – ביניהן מנאר זואבי, עופר כהנא ואוסנת בר אור – הקמתי את ״פרהסיה״, קבוצה פלסטינית-ישראלית שעבדה בשיתוף עם עמותות וארגונים לזכויות אדם ושינוי חברתי דוגמת ״רופאים לזכויות אדם״ ו״הועד נגד עינויים בישראל״ על היבטים חזותיים של המסרים שלהם.

במקביל הקמתי את א.א. סילבר, קומפלקס בבניין תעשייתי ברחוב תושייה בתל אביב שכלל חללי סטודיו וחלל תצוגה במרכזם, יחד עם אייל ששון, גיא שוהם, עמי פייצ’ביץ’, אליאסף קובנר ואחרים. לצד פעילות זו התחלתי ליזום תערוכות בבניינים ריקים ברחבי העיר יחד עם שותפים מא.א.סילבר ואחרים.

אצרתי שורה של תערוכות שהתבססו על שיתוף פעולה עם אמניות.ים ואוצרות.ים במקומות תצוגה לא שגרתיים, ביניהם: “מסע לכוכב קדמוני” בבניין ריק ביהודה ימית ביפו; “הפיקוד העליון” בבניין ריק ברחוב לילינבלום; “כיכר המדינה” באולם תצוגה של אמנות מסחרית; “שפע”, תערוכה אלטרנטיבית שהתקיימה לצד יריד “צבע טרי” הראשון; “מן המסד ועד הטפחות”, תערוכה שעסקה בבנקים ובמימון אמנות במתחם ריק בנחלת בנימין כחלק מאירועי ARTLV בתל אביב ועוד. יזמתי והשתתפתי בכנסים בנושא אמנות, כלכלה וחזון ביניהם: “אמנות פוליטית”, מכון וון ליר; “ייצוגים של אחריות אקסטריטוריאלית”, אוניברסיטת חיפה; “רזידנסי אמנים ככלי לשינוי חברתי”, גלריה אום אל פאחם; “אספנות ומוצא יצירות (פרובננס)”, מוזיאון ישראל; ” אמנות בעתות משבר”, גלריה CCA; “אמנות, כוח וכסף”, מוזיאון תל אביב לאמנות ועוד.

סביב המחאה החברתית בשנת 2011, לאחר כמה שנים של יוזמות ספונטניות, יזמתי יחד עם עיריית תל אביב-יפו את הקמתו של חלל תצוגה לאמנות בלב יפו; גלריה “נוזהא” נועדה לשתף את האוכלוסייה המקומית הצעירה בכל הקשור לחינוך לאמנות ולתרבות. אצרתי עשרות תערוכות ואירועים במהלך שלוש שנים ב”נוזהא”, עד שהיא נסגרה זמנית. באותה שנה, 2014, זכיתי במלגת אמנית בקהילה של ערד. במסגרת זו הקמתי את “ערד אמנות אדריכלות”, תכנית שהות אמן בינלאומית בשיתוף העירייה, שאפשרה לאמנים להגיע לעיר ולחקור אותה ואת סביבתה. לאחר שנתיים הקמנו יחד עם העירייה את “המרכז לאמנות עכשווית בערד”, ובמסגרתו אצרתי תשע תערוכות שעסקו בהיבטים ייחודיים של העיר וסביבתה.

במהלך שנותיי בנגב הבנתי שיש בי רצון לחקור את תרבות הנגב על כל היבטיה. כיום אני כותבת עבודת דוקטורט בתחום האוצרות, שעוסקת בשאלות הנוגעות לשימור ותצוגה של תרבות מקומית תוך התמקדות בתרבות בנגב.

איך נולד החלל ואיזה חלל הוא בא למלא?

לאחר כשש שנים של פעילות בערד חזרתי לפעול במרכז. המחלקה לאמנויות בעיריית תל אביב-יפו פנתה אלי בבקשה להקים מרכז אמנות ותרבות בבניין בן שבע קומות בבן יהודה, שהתרוקן לפני מספר שנים מהסניף המרכזי של בנק דיסקונט ועבר לידיים של קנדידה גרטלר ונילי למדן מחברת “אורבן ויטמין” בשיתוף עם צלילית בן נבט ויפעת זבירין מהמחלקה לאמנויות בעירייה. “סטודיו בנק” קם בכפיפה אחת עם מדיניות ״שימושים זמניים במבנים ריקים״ של העירייה, שזיהתה את הפוטנציאל באכלוס בניינים שעומדים לקראת שיפוץ או הריסה על ידי קהילת האמנים בעיר.

הפעילות שלי החלה עם כינוס ועדה לבחירת האמנים.יות לפרויקט ובהמשך הקמת תשתית לפעילות קהילתית ואמנותית בבניין. יחד עם יוליה יבלונסקי, שהצטרפה לשמחתי ליוזמה, התחלנו לפעול בהקשר אוצרותי/ניהולי במישורים שונים: הקמת תשתית מחקרית שעוסקת באזור, יוזמות שפונות אל האוכלוסייה המקומית הכוללת חנויות בסביבה, שיתופי פעולה עם מוסדות בינלאומיים והקמת תכנית שהות אמן, ניקוי ושיפור הבניין וסביבתו ותכנון אירועים הפונים לציבור הרחב שהתקיימו בכל חללי בניין כל חדרי העבודה של האמניות.ים.

קצרה היריעה מלנקוב בכל הפעילויות שיזמנו בפחות משנתיים, ובכל זאת: “לימבו”, אופרה מקורית שנוצרה על ידי אלי ומיכל פרידלנדר עבור חלל הבנק; “נהמה”, סדרה של אירועי סאונד באוצרות אורי כרמלי ובשיתוף מוזיקאים; “כוסות רוח יעזרו כמו בנקאי למת”, תערוכה קבוצתית באוצרות יוליה יבלונסקי שעסקה בתרבות הישראלית שצמחה באזור והציגה עבודות שנעשו במיוחד עבור התערוכה.

איך פעלת השנה? איך הקורונה השפיעה עלייך?

בתחילת הקורונה בדיוק השקנו שיתוף פעולה בתיווך מכון גתה יחד עם תכנית שהות אמן מכובדת בברלין. החצי הראשון של הפרויקט יצא לדרך במהלך ינואר, כאשר הגיעו לכאן שתי אמניות מברלין. בשל ההנחיות, מיותר לציין, הפרויקט נגנז בשלב זה והן שבו על עקבותיהן לגרמניה ואפילו לא דרכו על רצפת “סטודיו בנק”. התאכזבתי מכך שהפרויקט לא יצא לפועל במלואו (תוכננה גם תערוכה משותפת בסוף הפרויקט). אך ככל שהמגפה התקדמה, הבנתי שהיא גם סוג של מצפן  – היא כיוונה אותי פנימה,  אל הבניין שהפך למקום מפגש כמעט יחיד עבור אמנים. הבנתי את החשיבות של חיזוק קהילת אמניות.ים מקומית ואת הכוח שיש בידנו להציע יוזמות רעננות עבור קהילת האמנים העירונית.

לצד הפעילות שהתקיימה בחלל, לפני כחצי שנה נפתח חלל תצוגה קטן בקומת הכניסה של הבניין שהיה בעבר סניף בנק, בסטודיו של עומר שיזף ויואב וינפלד ובאוצרותם, ״אופנובנק״. ״אופנובנק״ מציג תערוכות יחיד וקבוצתיות, לרוב של הדור הצעיר, ובזמן הקצר יחסית שהוא קיים הוא זכה לתשומת לב ולכינוי “…תיבת הקסמים של האמנות הישראלי” (עוזי צור, עוצם עין אחת, 3.3.21). לאחרונה, ביוזמתו של גלעד רטמן, נולד חלל תצוגה נוסף, “כספת”, בחלל שהיה הכספת של הבנק במרתף הבניין. החלל מושתת על מודל של תקשורת בין האמניות.ים המציגים.ות כאשר האמן הראשון, עירא שליט, יצר מבנה ארכיטקטוני בחלל שהאמנים.ות הבאים.ות יתכתבו עמו. בנוסף, בחודשי הקיץ יפתח תיאטרון קטן בתוך החניון של הבניין בהובלת אריאל בראון. זה לא מקרי בעיניי ש״אופנובנק״, ״כספת״ והתיאטרון שעומד להיפתח בחניון צמחו בבניין בזמן הקורונה. אני חושבת שהקורונה החזירה לקהילה את התשוקה ליזום יוזמות בקנה מידה אנושי, ללא יומרות גדולות וללא הסתמכות על תקציבים גדולים.

ניתן לסכם את תקופת הקורונה בכך שזאת הייתה תקופה של התכנסות והקשבה לרחשי הבניין ופתיחות לרעיונות שצמחו באופן טבעי אצל אמניות.ים. אני מתפעלת מהחיים העצמאיים שנוצרו בבניין שמערבים עשרות אמנים.ות מקבוצות גיל מגוונות. נדמה לי שניתן לכנות את הגישה שאימצתי בשנה האחרונה, ״אפשור״ (facilitating) ולקבוע שעד כה היא מוכיחה את עצמה ומתגמלת.

מי היית רוצים שיבוא לבקר? אפשר לציין שמות של א.נשים ספציפיים, חיים או מתים.

בשנה וחצי האחרונות, יחד עם הפעילות שלי ב”סטודיו בנק”, התמניתי להיות חברת צוות ב”מרכז מנדל למנהיגות בנגב”. כעת אני חברה בצוות שמקים תכנית ערבית-בדואית שמיועדת לכפרים הלא מוכרים ובתהליכי הקמה. במסגרת זו, אני נחשפת ליזמות.ים ופעילות.ים בעלי חזון לנגב, שמעוניינים ליצור שינוי ולהיטיב את תנאי המחיה והקהילתיות בו. הייתי רוצה לשלב בין העשייה שלי עם הפעילות.ים בנגב ובין “סטודיו בנק”, לחשוב יחד על אפשרות לפעול בהתבסס על היגיון ״אפשור״ שיתאים לחיים המשותפים בנגב.

״אמנים טובים מעתיקים, אמנים גדולים גונבים״. מי מקור ההשראה הגדול שלך? למי היית רוצה להדמות?

בהקשר למחקר שאני עורכת באוצרות, אני משוחחת בראש שלי עם שתי דמויות מרכזיות בתחום האוצרות. ראשית, עם החוקרת והאוצרת הישראלית-בריטית אירית רוגוף, שהייתה החלוצה בהפיכת תחום התרבות החזותית לתחום מחקר אקדמי לפני שני עשורים. היום רוגוף מקדמת תחום שהיא מכנה ״פרקטיקה-מתקדמת״ ומזהה את הפוטנציאל הטמון בצורות ״פתוחות״ של חשיבה תהליכיות ומחקר בתחום האמנות והאוצרות. הדמות השנייה הוא האוצר הניגרי אונקווי אנבזור (1963-2019), שקידם חשיבה מחודשת של תחום האוצרות בתחילת המילניום. כאוצר הלא-אירופי הראשון של הדוקומנטה (דוקומנטה 11, 2002), אנבזור השכיל לפרק את הדומיננטיות האירופוצנטרית על ידי ביזור הגוף האוצרותי של המגה-תערוכה. כדי להרחיב את האופקים של הדוקומנטה, הוא הקים צוות אוצרותי שנתן ביטוי לנעשה במקומות שונים בעולם. אני ערה לכך שהמודל של אנבזור נתן תוקף לדמות האוצר-הכוכב שלא תמיד קיבל ביטוי מוצלח בשדה האמנות, ובכל זאת הדרך שהוא פילס בשדה האוצרותי פתח דלת לצורות אחרות שלא בהכרח נסמכות על תרבות מערבית.

מה תכניות העבודה לשנה הבאה, ומה היו התכניות האידיאליות בתקציב בלתי-מוגבל?

בשנה הבאה התשתית החדשה שהקמנו תבוא לידי ביטוי ביתר שאת. שלושת חללי תצוגה והתיאטרון יקיימו, זה לצד זה, פרויקטים, אירועים ותערוכות. בקנה נמצאת תערוכת יחיד לאמנית אלינורה שוורץ באוצרותה של מיכלי בר אור, תערוכה קבוצתית של אמניות.ים פלסטינ.יות צעירים.ות באוצרות משותפת של רותי סלע ויוליה יבלונסקי, השקת אלבום של המוזיקאי אדם בן נון והקמת פלטפורמה חדשה לווידיאו ארט בחלון ראווה לרחוב בן יהודה באוצרותו של רועי מנחם מרקוביץ’ ועוד.