פרס דיסקונט לעידוד היצירה מוענק מדי שנה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית לאמן או לאמנית ישראלי/ת. ומבטא הוקרה ביצירה, באמנים ובמוזיאון. הזוכה נבחר/ת מתוך אמני התערוכות המתוכננות במוזיאון הרצליה באותה שנה, ע”י ועדת שיפוט מקצועית. הפרס כולל מענק של 40,000 ₪ לאמנ/ית ולמימוש תערוכתו/ה במוזיאון.
בועדת השיפוט לפרס ישבו השנה האחראית על אוסף בנק דיסקונט, שולמית נוס, מנהלת כריסטיס ישראל, רוני גילת-בהרב, האוצרת אירית הדר והאוצרת רוני כהן-בנימיני. בנימוקי הבחירה נכתב כי “עבודותיה של הילה טוני נבוק שואבות את השראתן מהמציאות החומרית הישראלית הסובבת אותה. עבודתה כורכת אובייקטים מוכרים מן המוכן, ולפיכך יסוד של ריאליזם חריף, עם הפשטה גיאומטרית. עכשוויות ומודרניזם כרוכים יחדיו בכישרון יוצא דופן, שבתוכו מבעים של הומור וביקורת על תקופתנו”.
הילה טוני נבוק, פסלת ורשמת, ילידת 1974 בתל-אביב. בוגרת תואר ראשון בעיצוב, ויצ”ו חיפה, ותוכנית התואר השני לאמנות מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות במוזיאונים ובגלריות, בארץ ומחוצה לה. עבודת קבע שלה מוצגת בכניסה לתחנת הרכבת החדשה בירושלים (תחנת נבון). נבוק היא זוכת פרס רפפורט (2020); פרס השרה ופרס עידוד היצירה מטעם משרד התרבות (2019, 2012), פרס קולינר לאמן ישראלי צעיר מטעם מוזיאון ישראל (2018); ופרס גבעון מטעם מוזיאון תל-אביב לאמנות (2011), לצד מענקים נוספים. נבוק מפענחת בעבודותיה את הקודים של שפת האדריכלות והעיצוב הישראליים, תוך התחקות אחר עקבות מדורדרות של מודרניזם מופשט במרחב הציבורי והביתי בישראל. עבודותיה מזוהות עם שימוש פיסולי מפתיע ומקורי בחומרים ובאובייקטים יומיומיים נפוצים, תוך חשיפת איכויות סמויות ודרכים חדשות להביט בהם.
תערוכת יחיד של נבוק תוצג באולם הגדול במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית בפברואר 2021, בחסות פרס דיסקונט לעידוד היצירה. במרכז תערוכה זו יהיה מיצב קינטי גדול, שיתייחס לנתונים הארכיטקטוניים של החלל. נבוק משתמשת ב״שמשונית״ (יריעות פי-וי-סי) כדי לייצר סביבה פיסולית-משחקית המורכבת ממערכות הנעות בין פתיחה וסגירה, תוך חשיפה והסתרה חוזרת של מנגנוני הפעולה שלהן. המהלך הקינטי יוצר “רישום מופשט בחלל” ומעברים בין מצבים של חומר במצבו הגולמי למבנה מתפקד, ובין דימוי שלם ומהודק לגרסה מפורקת שלו.
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
