תרבות בחסות תרבות האונס

בכלל לא התכוונתי לכתוב על זה. התכוונתי לדפדף הלאה את הדיון אודות האנס/תוקף/מטריד התורן ולהמשיך בחיי, אבל הנה, אני כותבת בכל זאת. הדבר הזה מציף ומכעיס בעיקר בגלל שקראתי כמה תגובות שכבר מנסות להגן על הונו הרוחני של צ’יקי באקדמיה ובספירה הציבורית. דיון שלא הבנתי בכלל ושלחלוטין מקדים את זמנו. תרבות האונס שאנחנו חיות וחיים בה והלגיטימציה שניתנת לה על ידי הלוקים בעיוורון מכעיסות אותי כל כך. תפקחו את העיניים וקחו זמן לעבד ולהכיר בכך שאדם, מוביל חברתי שהוא קולגה ורבים ממכרי הם חבריו, הוא תוקף מיני ואנס סדרתי לכאורה. תנו רגע לנשום ולעכל ולהבין את ההשלכות של הדבר הזה (הוא לא היה יחיד שם, תמיד הסתובב עם חבר מרעיו, הם גם עשו דברים, לא?). תניחו רגע את ההצדקות והמגננות שלכם כדי שנוכל לשהות בסחלה הזה. זה חשוב. ואני דורשת שתרעיפו חמלה ונוכחות על הנערות והנשים שצ’יקי פגע בהן, הן היו כל כך רבות לאורך כל כך הרבה שנים.

לא התכוונתי לכתוב, אך לפעמים כתיבה היא מעשה של עיבוד, היא מעשה של נדיבות. ולפני שאגיע לעיקר הדברים, אגיד שגם אני הייתי נערה תל אביבית בת 14-15 בשנות ה-90. אני וחברותיי חרכנו את רחובות תל אביב הליליים, מתוחכמות ושיכורות במשולש קינג ג’ורג’-אלנבי-הירקון. יצאנו לגולם או לאלנבי 58 ומשם המשכנו לפאב האהוב עלינו, הברנרד שברחוב הירקון. היה לנו מקום קבוע במרפסת ושם הכרנו את צ’יקי, שהסתובב אז עם שני חברים קבועים, כולם בשנות ה-20 לחייהם. הם תמיד התיישבו אתנו. לנו זה היה נראה מוזר; למה האנשים המבוגרים האלה, שיש להם כבר סוג של פרסום והכרה בעיר, רוצים לשבת אתנו. הם נראו לנו ילדותיים ודבילים, תל אביבים משועממים שמכלים את השעמום והריקנות בשיחות משמימות אל תוך הלילה. ראינו אותם כנודניקים, טיפשיים, לבושים בריט-פופ (כמונו), מבוגרים מתיילדים. הם היו משונים אך לא הטרידו אותי (אני לא יודעת לגבי החברות).

מאוחר יותר, בגיל 18 ובשנות ה-20 המוקדמות שלי, נתקלתי בצ’יקי ובחבר שלו שלמה בשדרות בן ציון. “היי, אפשר להתחיל איתך?״, ״רוצה לעלות לגג?״, ״לא? אז רק נשיקה?״. גרתי קרוב והמפגשים הללו היו עניין יומיומי כי הם תמיד ישבו שם, מן סטוקרים כאלה. אז כן, יצא לי להכיר את צ’יקי המטרידן. מעולם לא עליתי לגג בבן ציון. לא ידעתי שהוא תוקף מינית. לא ידעתי שהוא אנס לכאורה. להגיד שהופתעתי לגלות? לצערי ממש לא.

הפוסט הזה התחיל ברצון לכתוב תגובה בפוסט של נעמה ריבה, שכתבה על צנזורה והגרניקה, ותוך כדי גם להגיב על מה שכתב ערן הדס ולא הבנתי בכלל, והתגובות הללו הפכו לפוסט הכי ארוך שכתבתי בחיים. אז במישור האינטלקטואלי, אם תתעקשו לקיים את הדיון המכעיס הזה עכשיו, להפריד בין יצירה ליוצר.ת זו צביעות. אמנות תמיד נוצרת בקונטקסט: חברתי, תרבותי, פוליטי, כלכלי. אם נעקר את היצירה מהקונטקסט שלה אנחנו מצמצמים את היכולת שלנו להבין אותה לעומקה ומצמצמים את היכולת שלנו להבין את התרבות שבה אנחנו חיים, וכך ניוותר בורים ועלובים. ליצירה האמנותית יש תפקיד תרבותי – להציב מראה צלולה לקהל שלה. יצירה, בין כל יתר הדברים שהיא, היא גם תמיד מהלך סובלימטיבי של אישיות היוצר.ת. ללא היוצר.ת אין יצירה.

האם לצנזר? אני תמיד נגד. בבואנו לדבר על אמנות, הקונטקסט של חיי היוצר.ת תמיד קיים שם. איפה פעל.ה, באילו שנים, מה היו הנסיבות. כל תולדות האמנות, כל הכתבות בעיתון שנכתבות על אמנות, הכל נסמך על האינטגרציה בין חיי היוצר וחיי היצירה. אין צורך לצנזר יצירות. יש צורך לתת מידע רחב על היוצר: היוצר הזה יצר את היצירה הזאת, מה שהעסיק אותו בעבודתו היצירתית הוא כך וכך, ובין היתר היה אנס/ פדופיל/ תוקף/ מטריד. רוצים להתדיין על אמנים ויוצרים שהם גם תוקפים מינית ואנסים? בסדר גמור. תכניסו את המידע הזה לסילבוס באוניברסיטאות. הרי הדבר הזה הגדיר את האמנים האלה אולי יותר מכל דבר אחר. העובדה שהם פושעים וחומקים מעונש במשך כל חייהם רק בגלל שהם משוררים, צלמים, פסלים, מרצים באקדמיה, אמנים נחשבים, עיתונאים. זה הניצחון היומי שלהם והוא מתרחש בכל יום. צוחקים כל הדרך אל הקבר, חופשיים ממגבלות, תופשים עצמם כניצבים מעל החוק. אל הקבר יגיעו חופשיים ובשיבה טובה וללא כל נזק חברתי. רק שורות שורות של נפגעות ונפגעים בצדי הדרך אותה סללו לעצמם. זו הבדיחה הפרטית הסוטה והנפשעת שלהם.

אתם יוצאים כנגד צנזורה? אז בבקשה – תוודאו שהמידע על אמנים, משוררים, עיתונאים וקולנוענים שהם אנסים/ תוקפים/ מטרידים/ מנצלי מרות יכנס לספרי ההיסטוריה ולקטלוגים וכך, ללא צנזורה, תהיה לנו סוף סוף מראה צלולה לתרבות שאנו חיים בה. נוכל להגיד “וואו! כולם היו אנסים”. או תוקפים או מטרידנים או מנצלי מרות. נוכל לראות בבירור את תרבות האונס שמשתקפת באמנות. אולי אחרי שתפרסמו את הקטלוגים האלו תוכל להתחיל להישאל שאלה עקרונית קונטמפלטיבית: לאילו סוגים של אמנים אנחנו רוצים לתת נראות. לאלו שאנסו ותקפו או לאלו שלא, כי יש גם המון אמנים.יות נפלאים.ות וטובים.ות שעושים.ות אמנות ותרבות טובה והם לא אנסים. למה בעצם לא לקדם אותם כדי ליצור חברה בריאה יותר?

הקריאה היחידה לצנזורה שאני רואה כאן מגיעה דווקא מקרב אלו המגנים על התוקפים. הרצון להדחיק את המוגלה, לדחוף אותה באצבע פנימה חזרה לגוף, לחיות עם הדלקת ולשים עליה פודרה – זו צנזורה. האם ייתכן שהרצון והצורך לשמור על הקאנון הוא מתוך כוונה, גם אם לא מודעת, להצדיק את עיוורונכם, להצדיק את חברותכם רבת השנים עם האיש או האנשים הרבים שתוקפים ואונסים ופוגעים? לפני שהקור האינטלקטואלי יגביה עוף אצלכם, בבקשה קחו רגע ארוך של חשבון נפש.

כתיבה על אנסים

בשנים האחרונות אני כותבת על אמנות. הגיעו אלי סיפורים, ראיתי דברים. ב-2016, עם התפוצצות פרשת אלון קסטיאל, כתבתי טור דעה על עולם האמנות הלוקה בעיוורון. התקשרתי לצ’יקי, חבר קרוב של קסטיאל, לבקש תגובה. התקשרתי מספר פעמים וכתבתי לו הודעות טקסט והוא לא ענה לי. רק כשהתקשרתי לחבר משותף והעברתי דרכו מסר שהוא חייב לדבר איתי, צ’יקי ענה. הוא הפנה אותי לציוץ שלו בטוויטר, סמיילי עצוב וכו׳, ממש כמו ששפורר כתבה. משהו הרגיש לי לא טוב בבטן, כאילו צ’יקי לא ממש יודע באיזה צד הוא. לא חקרתי אותו יותר מזה. לא היה לי אומץ. כתבתי על קסטיאל, וביום שהתפרסם הטור פגשתי ברחוב קולגה, שהיה גם חבר של קסטיאל ושל צ’יקי, שצעק עלי ברחוב בגלל מה שכתבתי. אני לא זוכרת מה הוא אמר, אני רק זוכרת שרטט של פחד עבר בי, כאילו אני מהלכת על סף של משהו גדול יותר אבל מפחדת להסתכל לתהום. אולי לקיתי בעיוורון?

שנתיים לאחר מכן, ב-2018, היח”צ של המדרשה פנו אלי בבקשה לראיין את האוצר הנכנס של גלריה המדרשה, אבי לובין, שהחליף בתפקיד את בועז ארד. המדרשה ביקשו ממני לא לשאול שאלות על בועז ארד. אני התניתי את הריאיון בכך שכן אשאל עליו שאלות והוספתי שזה לא ייתכן שמעולם לא יצאה תגובה רשמית מטעם המדרשה (וזה היה חמישה חודשים אחרי ההתאבדות של ארד) המגנה את המעשים שלו. ובכך, המדרשה ממשיכה (עד היום) את תרבות האונס ונותנת לגיטימציה לאנסים/ מטרידנים בתחומה ומפקירה את הסטודנטים והסטודנטיות. ביום פרסום הכתבה התקשרו אלי בצעקות ואיומים אחותו של ארד ועוד אשת אמנות שלא אנקוב בשמה, וטענו שאני עושה עוול למורשתו של ארד. שתיהן דרשו שאמחק את מה שכתבתי. אמרתי להם שאני עיתונאית ושעם כל הצער שהן חוות, ואני יכולה להבין אותו, אי אפשר למחוק.

לאורך השנים בהן אני בתחום האמנות שמעתי על כל כך הרבה אנסים, סוטים, מטרידנים. ואי אפשר לדבר. ויש פחד והשתקה ונשים וגברים ממשיכות וממשיכים להיפגע. מה אנחנו עושים עם זה?