ד״ר זום ופרופסור דיג׳וליו

ביום שבת, השביעי במרץ, חודש לפני תחילת ההקמות של תערוכת הגמר של תכנית ה-M.F.A באוניברסיטת קולומביה, קיבלנו – הסטודנטים, הסגל וצוות האוניברסיטה – מייל: “לאור התפתחויות חדשות הנוגעות לנגיף הקורונה, השיעורים מושהים בימים שני ושלישי, התשיעי והעשירי במרץ, בזמן שהאוניברסיטה מתכוננת למעבר ללימודים אונליין. הנחיות נוספות יישלחו בהמשך”.

מיילים עם הגבלות חדשות המשיכו לזרום בטפטופים מידי יום, עד שבשבעה עשר במרץ נאסרה הגישה לבניין האמנות ולסטודיואים האישיים של תלמידי התכנית. מאז ועד היום, מתקני האוניברסיטה ברובם סגורים והפעילויות השונות מתקיימות אונליין.

בשבעה עשר במרץ, יום הפינוי מהסטודיואים, דיינה דיג’וליו – אמנית, מרצה אהובה והמנחה שלי בשנתיים האחרונות – פרסמה באינסטגרם הפרטי שלה סרטון קצר: דמות חימר קטנה, לבנה ומגושמת, מאחוריה העתק של ‘מות מארה’, התחילה לדבר אליי ברכות: “בדיקה, בדיקה… היי, אני דיינה דג’וליו, המרצה שלך. בזמנים מאתגרים אלו אני רוצה לומר לכולכם ש… אוה.” וכך נולד ד”ר זום. עשרים פרקים בסך הכל, כשהאחרון הועלה עם סיום הסמסטר, באמצע מאי 2020. מספר שבועות לאחר מכן ישבתי עם דיינה לשיחת זום.

רוני אביב: בואי נחזור לשבוע שבו צילמת את הסרטון הראשון של ד”ר זום, איך התחיל הפרויקט הזה?

דיינה דיג’וליו: קצת מצחיק לענות על השאלה שלך כי כולנו היינו בתוך זה. אני חושבת שכולם פשוט נחרדו ואז הבינו שהם צריכים לשמר מראית עין מסוימת של יציבות. משהו מהתפקיד שהיה לי בשניים עשר במרץ היה צריך להישאר רלוונטי בשבעה עשר במרץ, אבל לא הייתי בטוחה מה זה יכול להיות. עדיין הייתי צריכה לתפקד כפרופסורית למשהו, וחשבתי שזה דיי פח אשפה.

לא ידעתי שד”ר זום זה מה שיקרה. ישבתי בבית בפאניקה, בידיעה שיש לי שש עשרה סטודנטיות להנחות ורק חיפשתי סביב השולחן משהו שאוכל לכווץ וללחוץ. ואז כבר חשבתי, אוקי, האם יש דרך לייצר נרטיב בזמן אמת? גיליתי שאני מסוגלת לעמוד על האדמה בזמן שהיא מיטלטלת תחתינו. וכל עוד האדמה בתזוזה, אני אהיה בתזוזה איתה. עבורי, אמנות לא יכולה להיות מנותקת מהעולם.

כן, את חיה את זה. בפרקים השונים של ד”ר זום יש הרבה רפרנסים לתולדות האמנות, קולנוע ותרבות פופולארית. את מסדרת את הבמה ומשתמשת באלמנטים קולנועיים מוכרים רק כדי לשבור את היציבות של המבנה שוב ושוב.

כדי לשבור אותו, או אולי רק כדי להצביע על המבנה ועל חוסר היציבות שלו. האצבעות שלי נוברות בדברים שכבר יש בהם חורים. אם כבר, אני מכניסה את האצבע שלי פנימה, ורק מרחיבה קצת את החור. כל הדברים רכים יותר מאיך שהם נראים. אפילו, ואולי במיוחד, אידיאולוגיה.

איך את מסבירה את זה?

בעולם האמנות, באוניברסיטה, השפה הממסדית סביב צורות של התנגדות ומרד היא שפה תיאטרלית. בזמנים רגילים, זה פאקינג מחזמר. מיד היו הרבה הצהרות דרמטיות: “חינוך צריך להיות כך וכך!”, “אמנות זה כך!”. אנחנו צריכים להסתער על הפאקינג בריקדות או משהו. כל זה נשמע לי כמו שיר. ולגבי קלישאות, הן מתפשטות בקלות, הן פועלות דרך מניפולציה חושית, אנשים מתגרים מהן. חלק מהמוזיקה בד”ר זום לקוחה מאופרת הסבון ׳כל ילדיי׳, כי רציתי שהדברים יהיו קצת מוכרים ובאותה נשימה שהמשמעות שלהם תשתנה.

מכווצת את המשמעות שלהם.

כן, מוציאה קצת מהאוויר החוצה.

יש רגע בו ד”ר זום צועק “פדגוגיה!” ומסמן אותה כמילת באז. מה זה בעצם אומר, פדגוגיה?

יש הרבה דרכים לענות על השאלה הזו. הראשונה היא כרונולוגית, ואולי זה יראה לך כמו טריק זול, אבל ביוון העתיקה תפקידו של הפדגוג היה לקחת את הילד לבית הספר וחזרה. פדגוגים לא היו המורים, הם היו ההולכים: העובד שצועד עם התלמיד בדרך אל המאסטר. אין לי עניין בסמכות או בשליטה, אני רוצה ללכת. מן הסתם, בשביל ללכת עם מישהו את צריכה לדעת איך הוא הולך והוא צריך לדעת איך את הולכת. אתם צריכים לפענח איך אתם ביחד. אני לוקחת את ההגדרה הזו ברצינות רבה מאוד. העבודה שלי היא ללכת איתך וזה כבוד גדול עבורי. לעבור עם אנשים שלבים שונים של המסע שלהם זה דבר מקסים ואני מודה על כך. אני לא מודה על המוסדות הנאו-ליברלים שסוחרים, מאיימים ומפריטים את מערכת היחסים הזו.

שמעתי את המילים ״פדגוגיה״ ו״קהילה״ בהרבה שיחות סגל בזום. פתאום, כשאנחנו רק ראשים מדברים, המחלקה הייתה מרוצה מאוד ונרגשת מרעיון הקהילה. הגבולות ברורים, הסמכות ישנה. אני לא צריכה לחשוב על מישהו שמתעסק בטלפון שלו, או מתופף עם הרגל בזמן שאני מדברת, אני לא צריכה לחשוב על כלום. כל מה שאני יכולה לעשות זה להיות במערכת יחסים מוזרה עם הרעיון של ‘להיות מורה’ ואיכשהו להפקיד אינפורמציה, או אכפתיות, כאילו שזה היה גוף של ידע שאפשר להפוך אותו למוצר נסחר. זה מה שפדגוגיה הפכה להיות מבחינתי. בית הספר משתמש בשפה כזאת, “חווית הסטודנט” למשל. אני לא פאקינג מדריך טיולים, אני לא מכונה אוטומטית לאפקטים וגם לא קלינאית מומחית. התפקיד שלי הוא להתיש את התהליך, ולא לקחת כמובן מאליו את כל המילים הסוטות והממזרות האלו.

שמתי לב שלפרקים של ד״ר זום אין באמת סוף. הצופה נשאר עם שורה מעורפלת וקריצה. את שוב משתמשת בפורמט כדי להראות לנו איך הוא לא עובד.

אני אוהבת את הנקודה שלך לגבי הסוף לא-סוף. זה כמו בציור. את אף פעם לא באמת מסיימת ציור, את יכולה רק לסגת ממנו. מתי פרק נגמר? הוא נגמר בחמישים ותשע שניות. לא מתוך צורך או מסגרת נרטיבית. את יכולה להרגיש כשהוא כמעט נגמר, המוסיקה מסמנת לך שזה עומד להסתיים, ואז הפרק פשוט נעצר.

כהולכת, נוצרת רמה מסוימת של שוויוניות. בזמן שאת מתאימה את הצעדים שלך, את נמצאת בעמדה פגיעה יותר. מנגד, ד”ר זום מגן עלייך, את יכולה לומר כל דבר, זו כבר לא את שמדברת, זה הוא.

דיברתי לאחרונה בטלפון עם סטודנט מקולומביה, והוא אמר שהוא מדמיין את הדמות של ד”ר זום מדברת איתו במקומי. זה אידיאלי. דמות החימר הקטנה, הזריזה והגמישה הזו הרבה יותר סתגלנית וכנה משאני אוכל אי פעם להיות. המצאתי צעצוע קטן כדי לומר את הדברים שאני באמת מתכוונת אליהם. אני יכולה לסנכרן את הדבר הקטן והלחיץ הזה לפי הקול שלי, והוא יחזיק את הקול שלי טוב יותר ממני. בסילבוס שלי אני כותבת שהאוניברסיטה נתנה לי מסכה של הפנים שלי. זה מה שזה, ואני אוהבת את הרעיון שצעצוע יותר טוב בלהיות שם ממני.

טוב יותר, אולי, בלהיות נצפה?

כן, לגמרי. חלק ממה שהניע אותי בהתחלה היה הרצון להגיב לאמנים בני גילי שפרסמו נאומים רגשנים מול מצלמה: “אנחנו, כאמנים, צריכים לפעול כך!”. אתה לא יודע. אנחנו לא יודעים. פשוט תודו שמשהו ממש לא תקין. לא רציתי לעשות מהפרצוף שלי איזו תכנית בישול מעוותת.

חוויית הזום מרגישה הרבה יותר מדי אינטימית. את יודעת, הנה אנחנו בוהות אחת לשנייה בפנים במשך שעות. וזה כזה, מה אנחנו הולכות לעשות בחיים האמיתיים? את גבוהה? שכחתי. מה הולך לקרות? זאת אומרת, זו לא סוג האינטימיות שנרשמתי אליה, בטח שלא עם כל האנשים. פתאום – הנה הבית שלי. אלו הקולות של מי שגרה איתי. אני לא יודעת איפה החזייה שלי.

כן, כל התנאים הראשונים שפעלנו בהם, שד”ר זום התחיל לפעול בהם, היו ברירות מחדל שניתנו לנו.

תראי, אני לא פרמדיקית. ועם זאת, אני רוצה שהעבודה שלי תגיב לתנאים כפי שאני מוצאת אותם. התעוררתי כל בוקר והייתי עצבנית כל יום והיו עוד דברים לומר, ואחרי זמן מה הרגשתי שמצאתי דרך ליצור עולם קטן שאני אחראית עליו.

וככל שהימים עברו והסדרה גדלה, ד”ר זום נכנס עמוק יותר אל תוך העולם הפנימי שלו. את כבר לא יודעת בכלל שהוא דוקטור. הוא רק איש קטן ואבוד שקורס לתוך עצמו ומסתכל במראה.

הרגשתי שאנשים הסתכלו הרבה במראה. אני יודעת שאני עשיתי את זה, את יודעת, רק כדי להוכיח שהנה, אני כאן, ועכשיו אצלם עשר תמונות של הפרצוף שלי ואסתכל עליהן אחר כך. וליצור פרצוף קטן נוסף לדאוג לו נתן לצורך הזה מקום. אני עובדת עם קלישאות מתוך כוונה: פרחים ותאונות דרכים, להתלבש כמו רוח רפאים קטנה. אני מתעניינת בנקודת השבר של סימנים מהסוג הזה, ובחומריות שלהם ככזו שניתן להחלפה. זה הכל. כשאני בוטחת בצורה שאני משתמשת בה אני יכולה להתפרק בתוכה לחלוטין, כי היא חזקה ממני. אם הצורה או הקלישאה עמידה מספיק, אני יכולה לקרוס או להתאדות לתוכה, או לחלום בהקיץ, או להשתעמם, או לעשות שטויות, או להעלם בתוך כלי הקיבול. וכשד”ר זום הפך לכלי קיבול קשוח מספיק, התאפשר לי לתת לו להתרכך, להפוך בעצמי לרכה בתוך הקונכייה שלו. רציתי להראות את זה קורה.

וזה נשאר שם זמן מה, באזור הרך.

כן, אם תישארו עם העבודה שלי מספיק זמן היא תתחיל להיות ממש עצובה.

תוכלי לבחור רגע מסוים מהסרטונים להתייחס אליו?

אני מחבבת את המשפט “כל הגיבורים שלי אידיוטים”. אני לא יודעת אם זו הצהרה גדולה אבל אני לא מאמינה באמפתיה. אני חושבת שזה יהיר לחשוב שאני יכולה להרגיש את מה שאת מרגישה. סימפטיה היא הכרחית וחשובה עבורי כדי להבין שאני לא את, וכדי להבין ולכבד את הרגשות שלך. אני יכולה לזהות אותם, אבל לא לתפור את החיים שלי לשלך באמצעותם. יש אנשים ששוכבים על מיטות בית חולים שדה בסנטרל פארק, ואני לא מכירה אף אחד שנפטר בעקבות הווירוס. אני ברת מזל. אני לא יכולה לדמיין את זה, אני לא יכולה להגיע לשם. אני לא יכולה להביע אמפתיה.

בפרק המדובר של ד”ר זום, ג’יין פונדה נוסעת להאנוי בזמן מלחמת ויאטנם, בניסיון להביע אמפתיה ולהשתמש בכוח שלה כדי לצדד באופוזיציה. זהו ניסיון אידיוטי ומלא תשוקה, התלהבות ורצון טוב. בהמשך הפרק, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעיו של ישו בעזרת כוח המחשבה שלו. אלו לא הפצעים שלך, את יודעת, הם פשוט לא שלך. הם שייכים לאנשים אחרים, שבאמת סובלים, אנשים שהם הפאקינג שכנים שלך. כלומר, זה לא רחוק מהחוויה של אלימות משטרית ממוסדת על גופם של אנשים שחורים; יש לי אחראיות ושותפות בזה. אני בתוך זה. אני ליד זה. אני לחלוטין צמודה לכך ומשתתפת בזה בהיותי אזרחית של אותו מין שאני לא מכירה.

כן, לקיחת אחריות זה הצעד הראשון לקראת פעולה.

אני חושבת שנתינת תשומת לב יכולה להיות אקט כוחני מאד. את יכולה להתייחס לדברים בכך שתהרגי אותם, את יכולה לתת תשומת לב לדברים על ידי להשקות אותם ולתת להם לצמוח. זה המקום שבו הסימפטיה הופכת לדבר חשוב, כי היא הדרך שלנו להבין מהו הדבר שמסתכלים עליו, ומי עושה את ההסתכלות. אין שום דבר ניטרלי בלהתבונן במשהו, או בלהיות ישות בעולם, את תמיד בפוזיציה. בכדי להביע אכפתיות, כדי לדאוג או לעזור או באמת לטפל בדברים, אני צריכה להודות במקום שבו אני נמצאת, בגבולות ובקצוות שלי.

אני חושבת שהשימוש בשפה פשוטה יחסית, ובמילים שאנחנו מכירות, מי שלא נהיה, הוא חשוב. כשדיבור אקדמי נכנס לתוך הדיבור שלי, זה תמיד באירוניה, כי אני חושבת שבמקור משתמשים בשפה הזאת כנשק או כדרך איום קפיטליסטית. מה זה מורה? אין שום סיבה להסתתר מאחורי מנגנוני שפה מורכבים יותר מאלו שאת מכירה. האמת היא שאני רק חימר. יש לי רק ידיים קטנות מחימר, ומילים קטנות מחימר. לכולנו יש רק מילים קטנות מחימר. אז יש זילופים ואורנמנטים שאפשר לפזר ולקשט את העוגה הזאת כל היום. אבל אם זו עוגה בחושה, זו עוגה בחושה.

אני שונאת עוגה בחושה.

לא אכלתי עוגה בחושה כבר שנים.

ד”ר זום נמצא באינסטגרם, ולכן הוא לא באמת שייך לך, נכון?

כן, כן, ברגע שהוא עוזב את הידיים שלי, זו לא אני יותר, זה בטוח. הוא יכול להמשיך בלעדיי. הטקסט של ד”ר זום הוא הטקסט של ד”ר זום כיוצר של עצמו.

הוא יצור פדגוגי יותר מכל דבר אחר, וכל מה שקורה לו קורה בזמן משבר. הוא חושף את הצלקות והפצעים שלו. העבודה הזו גורמת לי לחשוב על עבודה אחרת שלך, עם המכונית (פרבר, 2013). את בוחרת מבנה, יוצרת בו סדקים, מראה את המקומות החשופים שלו, את הדיפוזיה בינו לבין הסביבה. ובלב התנועה הזו נמצא האופן בו דבר נוגע בדבר.

היו ימים בהם זה לא עבד לי, לא ידעתי מה אני אומרת. חלק מהימים היו פשוט קווצ’. כשד”ר זום התחיל להאט, אני התחלתי להבין שאני באמת עושה משהו, ושזה לא רק בשביל לעשות אותו. אני תמיד רוצה להיות או באותו גודל, או קטנה יותר מהעבודה שלי. וכשהפכתי לקטנה יותר מד”ר זום, זה היה כאילו, אוקי, תאטי. את כבר לא סתם משחקת בחימר. ולגבי המכונית, אני רק רוצה לומר, כי אני לא יודעת אם זה ברור, גם הנרטיב שם הוא מהלך פדגוגי. המנחה שלי בתואר השני, היא זו שניהלה את הגלריה הזו.

ספרי לי על העבודה הזו.

עשיתי אותה ב-2013. מישל גרבנר, שייסדה וניהלה גלריה בחצר האחורית שלה, שאלה אם אני רוצה להציג תערוכת ציורים. השבתי לה שלא, “אני רוצה להתנגש במבנה עם מכונית”. והיא אמרה לי כן. זה היה אחד הרגעים הכי טובים בחיי כתלמידה, למרות שלא הייתי סטודנטית שלה יותר: סיימנו את מערכת היחסים של התואר השני שש שנים לפני כן. בשיקגו, בה הוצגה התערוכה, אני הייתי בתפקיד הטינאייג’רית ההומואית הדפוקה שלה: מורדת קטנה, עצובה, יהירה וגמלונית, ומישל הייתה מאוד רצינית, סטרייטית ובורגנית. האמא, הסמכות, שניהלה חלל אמנות קטן וחזק, שהיה משמעותי מאוד להרבה אנשים. כדי לקנות את המכונית, מכרתי לגלריה המסחרית שלה בניו יורק ציור שהיא נתנה לי במתנה. מנקודת מבט כלכלית, הבאתי את הציור שלה הביתה.

זו העבודה הכי עדינה, מדויקת וא-פרסונלית שעשיתי אי פעם. זאת עדיין הייתה תערוכת ציור. עדיין היה מגע מסוים, פעולה מסוימת. התכוננתי אליה, הייתי צריכה לעשות חישובים. הייתי צריכה לפענח כמה מהר אני יכולה לנסוע אחורה ולפגוע בקיר לבנים, כך שגג הפלדה לא יפול עליי. את יודעת, אם היה נערף לי הראש, זה היה דופק לי את כל התוכנית. פגעתי בבניין ב-18 מייל לשעה. האופי של ההתנגשות גרם לכך שהבניין נפל על פגוש המכונית, וזה מה שהחזיק את הבניין עומד. זה היה אולי הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי. זה בדיוק מה שהתכוונתי אליו. המכונית נשארה במקומה בחודש הראשון של התערוכה, היא פשוט חיה בחצר. מישהו שם עליה פתק שרשום בו “את גרועה בחניה – you suck at parking”. אני אוהבת את הבדיחה הזו.

כשמכרתי את הציור, כשתקצבתי את קניית המכונית, השארתי מספיק כסף כדי לבנות מחדש את הגלריה. היא לא רצתה שאני אעשה את זה. היא אמרה “תודה שנפטרת ממנה”. ביום שעשיתי את זה, ביום ההתנגשות, מישל בכתה, בעלה בכה, אני בכיתי. הייתי גם סופר שמחה כי לא מתתי. וכי זה נראה טוב. וזה הרגיש כמו משהו שהיה צריך להיעשות, וידעתי שאני יכולה לעשות את זה.

נתת לחלל סוף מאוד תיאטרלי.

כן, והיא רצתה שאנשים יראו אותו שוב; חלל הגלריה הזה עמד שם במשך עשר שנים, ואנשים פשוט עמדו שם בחצר, שתו, ולא הסתכלו על האמנות. אז הגלריה די נעלמה באופן מסוים. ופתאום, אנשים התחלו להגן עליה. מישהו כתב על התערוכה וקרא לי “טרוריסטית נרקיסיסטית” – ו… אוקי. רציתי שאנשים יראו את הפעולה הציבורית הזו יחד עם תערוכת ציורי פרחים, יחד עם כל שאר הדברים.

הרבה סטודנטים שלי נבהלו מזה לגמרי. הם אמרו לי “אנחנו מפחדים ממך”. אז, להיות אמן זה לגלם תפקיד בהצגה. אתה לא שואל אם השחקן שמח.

וגם חשפת את ׳מאחורי הקלעים׳  לקהל המבקרים.

הכנתי פמפלט קטן כדי להראות איך הכל קרה: לכאן הלך הכסף, זאת המשוואה שניסיתי לפענח כדי לעשות את זה. רק שתדעו, זה לא קסם. זה חומר, וכלכלה, כמו תמיד. ולכן זה פרוע בעיני שמישל עדיין צריכה לדבר על התערוכה הזאת. שנים אחר כך, היינו בפאנלים ביחד ואנשים שאלו אותה “איך את מסוגלת לשבת לידה?” כאילו, פאקינג עדיין? בואו, אנשים, אמנות זה דבר אמיתי. והדבר הזה עדיין מרתק כל מיני אנשים, במיוחד בשיקגו. עזבתי את העיר חמישה חודשים לאחר מכן, זה היה החלק האנוכי בסיפור הזה, שלא ידעתי איך לעזוב, אז פשוט שברתי את זה.

אז זו הייתה הקריצה הישנה שלך?

בשביל זה נכנסתי בקיר ברברס, כדי שאוכל לנסוע החוצה.