שירת האגם / 2009-1900

לא שירה עולה מתצלומי האגם הללו אלא קינה. על עבודתו של הצלם פיטר מירום, עם ההודעה על זכייתו בפרס ישראל לשנת תש”ע והצגת תערוכת מחווה לעבודותיו במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב מאוחד

היה היה אגם… עד לפני כחמישים שנים היה אגם בעמק החולה. שמו במסורת היהודית היה מי-מרום. בני המקום קראו לו: ים חולה או ים סומכי. עמק החולה נמצא בין רמת הגולן, הרי נפתלי ובקעת הלבנון. אורכו כ-30 ק”מ ורוחבו כ-7 ק”מ. ימת החולה והביצה היוו כשבעים אלף דונם ותפסו כשליש משטח העמק. הביצה והאגם נוצרו כתוצאה מניקוז בעייתי של נחלי הגולן בשילוב עם אדמת הכבול הבזלתית שמנעה את נגירת המים לקרקע מצד אחד ומצד שני עקב מחסום הבזלת “הפקק” שסגר את האגם מדרום. צמחיית האגם כללה בעיקר את צמחי הגומא (פפירוס) והסוף לצד צמחים נדירים נוספים. שמו הארמי של האגם היה חולתא ומכאן נגזר כנראה שם העמק. באגם היו לפני הייבוש כ-800 מינים של בעלי חיים ועומק מי האגם היה 3 עד 6 מ’. העמק נקנה מ”החברה החקלאית סורית- עות’מנית” על ידי שליחי חברת הכשרת הישוב, יהושע חנקין וארתור רופין ב-1934. תכנית הייבוש שתוכננה על ידי קק”ל כבר ב-1936, נדחתה עקב מאורעות התקופה ויצאה לדרך ב-1951 וזאת לציון 50 שנה לייסוד קק”ל. התכנית נחשבה למפעל הציוני היוקרתי של המדינה הצעירה. ייבוש האגם שמטרתו המקורית הייתה המלחמה במחלת המלריה שדוכאה זה מכבר נועד בסופו של דבר למניעת התאיידות מים, להכשרת אדמה ליישובים ולחקלאות וניצול הכבול הגעשי לדישון, תעשיה כימית ולאנרגיה. המפעל לא התקבל בעין יפה על ידי הסורים שירו על הפועלים בזמן העבודה. החברה להגנת הטבע שהוקמה ב-1951 ונרתמה למאבק שימור הטבע. השמורה שנותרה ב-1954 הייתה בגודל של כ- 4,000 דונם כפשרה בין קק”ל לשומרי הטבע. מפעל הייבוש הושלם ב-1957, והתיר אחריו את השטח שהוכרז כשמורת הטבע הראשונה בארץ ב-1964. או אז החלו להופיע בעיות אקולוגיות כמו שקיעת אדמות הכבול שהתייבשו והביאו לשריפות גדולות בקיץ ובחורף לזיהומו של אגם הכנרת כתוצאה מסחיפת המים את אדמת הכבול. ב-1993 הוצפו כ-1,100 דונם מצפון לשמורה כחלק מהטיפול בבעיות האקולוגיות וכך נוצר אגמון החולה. התערוכה שירת האגם מהווה מחווה היסטורית – פוליטית של צלמי ואמני ישראל לדורותיהם לזיכרון ימת החולה. התערוכה מציינת 50 שנה לספר שירת האגם הגווע שצילומיו הוצגו בתערוכה הראשונה של מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן עם פתיחתו ב 1958.

לבסוף קרה הצפוי. ואף על פי כן בא כמפתיע, חוטפני, אימתני – כמות אדם אהוב אחרי מחלה ממושכת…”.

כך במחצית הספר שירת האגם הגווע, מתאר פטר מירום את חוויית הרגע שהכריע את ידיד נפשו – אגם החולה אל מותו הידוע מראש. לכאורה נראה שתיעוד הטבע הנעלם מנוף הארץ הוא הגורם היחיד לצילומי האגם הגווע, אך למעשה מרכיב אישי – רגשי עמוק חבוי במימי האגם. מירום כיום בן 90, מראשוני קיבוץ חולתה שנוסד ב- 1936 הגיע לשם בגיל 18 ועבד החל מ- 1939 בענף הדייג של הקיבוץ שפעל באגם החולה. עם קום המדינה שינה פטר את שם משפחתו למירום, הנגזר משמו המקראי  של האגם – מי מרום. כלומר ההזדהות האישית של מירום עם גוויעת האגם היא כגוויעת חלק ברוחו ובנפשו. רגעי חייו, גוויעתו ומותו של האגם תועדו במצלמתו של פטר במשך ארבע שנים (1954- 1958). צייד הדגה בעזרת רשת הדייגים  הפך לצייד רגעים בעזרת המצלמה כשתהליך החפיפה ביניהם, בו הופך הדייג לצלם, נתגבש בתיעוד ייבושו של האגם. מירום צילם במצלמות RolleiFlex  ו Leica. צילומיו שהוצגו ב- 1957 בתערוכה במוזיאון תל אביב והפכו לצד הטקסט הפואטי שעיבד ידידיה פלס לספר הצילום שירת האגם הגווע. הספר יצא לאור בהדפסי צילום שחור- לבן, באוגוסט 1960, הופץ בכ- 30,000 עותקים והפך לחלק בזיכרון קולקטיבי הישראלי. “היה היה האגם… תם סיפורו.”  זהו המשפט הסוגר את הספר.  צילומיו של מירום פותחים את התערוכה.

בתערוכה שירת האגם מציגים צלמים ואמנים רבים שתיעדו את עמק החולה שנים רבות לפני ייבוש האגם  ושנים רבות לאחר מכן. מרביתם עסקו בתיעודם של האדם, החי, הדומם והצומח באגם. עיסוקם של האמנים הרבים מראה שלא תם סיפורו של האגם. ב- 2005 החזיר האמן גל וינשטיין את הדיון בעמק החולה אל ריצפת וקירות מוזיאון תל אביב. עבודתו שהתבססה חזותית על ספרו של מירום ושתיעוד שלה סוגר את התערוכה הנוכחית מציבה את סיפורה של החולה כמטאפורה לתאוריית הקץ ועם זאת קץ מקומי מאוד. צמר הפלדה בו עבד וינשטיין הוא תחליף להלידי הכסף של נייר הצילום ורחוק יותר תחליף לגומא שהוא יסוד הטבע הנעלם באגם. שני קצוות התערוכה: הפואטי והכאוטי מהווים את הווקטורים של התערוכה ביניהם נע הצופה במעגליות. נראה כי בשם התערוכה חבויה האירוניה של אגם החולה. לא שירה נשמעת בחלל המוזיאון כי אם קינה. קינה למה שהותיר אחריו מהלך ציוני מגלומני שהותיר מאחוריו אדם, חי, צומח ודומם עייפים וכואבים. ימת החולה הייתה האחות הקטנה והדחויה של הכינרת וים המלח ההולכים ונעלמים אף הם. התערוכה המוצגת כאן היא רק זיכרון חולף בזמן שאפילו ספר אין לו. יש והתערוכה מהווה מאין “תמרור ישראל”. ימים יגידו.