בלי להסתיר דבר

באביב 2018 היה לי העונג להתארח בסטודיו של האמנית שחר יהלום, אצלה למדתי בנעורי ושאת עבודותיה הכרתי במרוצת השנים. הביקור התרחש זמן קצר לפני פתיחת התערוכה שלה, ״Nut Case״, בגלריה נגא, וכן זמן קצר לפני עזיבתי את תל אביב ללימודי תואר שני באמנות בניו יורק, מסע שגם יהלום השלימה כשנה וחצי לפני השיחה שלנו. אומר בגלוי שתמיד אהבתי את עבודותיה של יהלום והרגשתי שההכוונות שלה כמורה הפכו עבורי לא פעם לעקרונות מנחים בעבודתי כאמנית. ואולם, רק בביקור הסטודיו הייתה לי ההזדמנות לברר, עד כמה שניתן בפרק זמן מוגבל, מהם היסודות בעבודתה של יהלום שהופכים את הפסלים שלה – וכאן אני מבקשת לכתוב את הדברים כפשוטם – לכלי קיבול של אמת.

אז את באמת חושבת שאמנות קיימת משחר ההיסטוריה האנושית?

בטח, זה אחד הסממנים הראשונים של אנושיות, אחד הדברים שמבדילים את החיה מהאדם, אמנות ופולחן המת. אמנות קשורה באמונה, וחיות לא מאמינות. אולי זה לא לגמרי נכון, כי גם לפילים יש טקסי הלוויה וקבורה ואני רוצה לחשוב שיש איפשהו גם איזו חיה שעושה אמנות, כי זה אומר שהאנושי הוא כוח דינמי, שיכול להיכנס ולצאת מגופים, ולא הגדרה אובייקטיבית של גוף ספציפי. כשאני עושה אמנות אני מחפשת את הרגעים בהם הידיעה מתערערת וההגדרות מתחילות להתפרק, כשאני מתחילה עבודה אני כמעט אף פעם לא יודעת איך היא תסתיים. זו מעין שרשרת של פעולות ותגובות בין הגוף לחומר לעולם, שבסופה נוצר משהו חדש שלא יכולתי להעלות בדעתי לפני כן.

אבל דווקא מהאופן שבו את עובדת ומלמדת עולה תחושה חזקה שצריך לדעת הרבה.

צריך לרצות לדעת הרבה אבל לא צריך לדעת כלום. העניין פה הוא לא ידע, הוא סקרנות. הידע שייך לשלב מאוחר, שלב פחות מעניין לטעמי. דווקא כשאני מרגישה שאני “יודעת”, אני אחפש מה פספסתי ולא אשאר בתוך הידע הזה. לכן אני מחליפה חומרים כל הזמן.

לא צריך ידע כדי ליצור אמנות, להיפך, העשייה האמנותית מחוללת ידע. הסקרנות מעוררת תשוקה שמובילה לעשייה שמחוללת תודעה גופנית, רגשית ואינטלקטואלית, ידע הוא מרכיב מאוד קטן במערכת הזאת מבחינתי. אבל אימון הוא חשוב. אמנות כסוג של אורח חיים, שגרה, כמו לקום בבוקר ולצחצח שיניים, ככה צריך לעשות אמנות. אחד הדברים היפים באמנות הוא שלכל אחד יש דרך משלו ליצור. זה יכול להיות כל דבר, הכל. אמנות היא חלק בלתי נפרד מהחיים.

אני זוכרת את העבודות שלך לפני שנסעת לתכנית התואר השני בניו יורק. אלה היו פסלים קונסטרוקטיביים, קלילים, כמעט בלי חומר. כשחזרת, ראיתי את ״חיות״ ונדהמתי לראות את השינוי. עבודות מאסיביות, דימויים פיגורטיביים. מה קרה בניו יורק?

זה לגמרי מקרי שזה קרה בניו יורק, כי השינוי בכלל לא היה קשור למקום. מדובר בתהליך שהחל אחרי התערוכה ״ארץ הפטל״, שהוצגה במוזיאון תל אביב ב-2011. זאת הייתה תערוכה שחגגה באופן טוטאלי ערכים של מיצב, של פעולה שתלויה בצורה מוחלטת בזמן ובמקום בו היא מופיעה וממנו היא נעלמת. כשהתערוכה ירדה, לא הייתי מסוגלת להמשיך יותר עם סוג העשייה הזאת. הרגשתי שיצרתי לעצמי פרקטיקה סדורה, בנק חומרים ואופן עבודה שיכולתי לעשות איתו כל מה שרציתי, יכולתי ליצור כל פסל מהחומרים האלה וזו הייתה מחשבה בלתי נסבלת מבחינתי. כבר לא היה שם שום דבר שאני לא יודעת, והרי הסיבה בגללה התחלתי לעשות את הפסלים הקונסטרוקטיביים הכאוטיים האלה הייתה שרציתי לעשות פסלים שאני לא יודעת איך הם יראו, שאי אפשר לתכנן אותם עד הסוף. הכל היה תלוי בחומר ובהתנהגותו ברגע האמת. אז כשהגעתי לרמה כזו של שליטה, כבר לא ראיתי סיבה להמשיך, וככה יצא שהתערוכה האחרונה שעשיתי בישראל לפני שנסעתי הייתה תערוכה של רישומי עיפרון קטנים ופיגורטיביים. הניתוק מישראל נתן לי חופש להרחיק עם המחשבות האלה.

ואיך הרגשת כשעשית משהו שלא תופס מקום?

מדהים. הרגשתי כמו ילדה קטנה שמישהו הראה לה שאפשר לעשות אמנות. זה רגע נורא חשוב בעיני, רגע שמאיר על הפרספקטיבה שאני מדברת עליה.

גדלתי בבית עם אמן, אבא שלי פסל, בספריה בבית היו ספרים של בויס. גדלתי עם תפיסה ברורה של מהי אמנות עכשווית מתוך פרספקטיבה מיניאטורית: מודרניזם ופוסט מודרניזם, זהו. אמנות רלוונטית הייתה הדבר הזה, מלביץ׳, הריבוע השחור, הלבד של בויס והברזל של סרה, מיצבים ואמנות קונספטואלית וחלל הגלריה, כל ההיבטים והפלטפורמות וכל המנגנון של עולם האמנות העכשווי. הרגשתי שזה כבר לא מתאים לי, רציתי שאמנות תהיה דברים אחרים. הבנתי שזו פרספקטיבה של מאה שנים, שהתפיסה הזו היא גרגר אבק ביחס להיסטוריה ושלאורך השנים אמנות הייתה אלפי דברים אחרים. הבנתי שאני יכולה לבנות עכשיו אובייקט כשהערכים שמובילים אותי הם הערכים שהיו חשובים למי שחי לפני 700 שנה, והבנתי שאם אני בונה את האובייקט מתוך השקפה כזו והוא רלוונטי מבחינתי אז הוא יהיה אמנות עכשווית טובה ומעניינת. ואין סיבה לעשות את העקב בצד אגודל הזה של מה עשו אתמול ומה אני אעשה היום, איך אעשה את הדבר הבא. הבנתי שאני יכולה לקפוץ אחרת, לא לחשוב מה הדבר הבא אלא לחשוב מה כבר לא רלוונטי ולעשות אותו, לגרום לו להיות רלוונטי שוב.

השנים בהן לא פיסלתי היו מאד משמעותיות כי תמיד הייתי פסלת. גם כשרשמתי חשבתי על החוויה של הפיסול, מה מעניין אותי בפיסול. בשנים ההן פתאום לא הבנתי מה רלוונטי ולא הצלחתי לפסל. ניסיתי למצוא את המקום הכי ראשוני של האמנות, לפני שקנינו חומרים בטמבור ועשינו סקיצות, איפה נמצא הרגע הכי ראשוני שאמנות יכלה להתקיים בו, ומבחינתי זה משהו שקודם צריך להרגיש ורק אחר כך אפשר לנסח אותו. וכשמרגישים אותו אי אפשר להתווכח איתו.

ומה את מרגישה?

רצון שמתעורר פתאום. הדבר הכי עקרוני ביחס לאמנות הוא שיש לך תשוקה למשהו שפתאום מתעורר וזה לא דבר מובן מאליו. התשוקה הזו גורמת לך לעשות פעולה בעולם והפעולה הזו בעולם נובעת מתוך רצון לשתף, לשתף את העולם, לשתף בתשוקה הזו שהייתה לך והצליחה לייצר את הרצון הזה, אפילו לשתף את עצמך. כי עד שלא מוציאים את זה החוצה אי אפשר לעמוד מול זה. מוציאים את הדבר החוצה כדי לעמוד מולו. אחר כך מגיע הרצון שעוד אנשים יעמדו מול הדבר שהוצאת.

זה הוביל אותי למסקנה שעד אז כל תהליך העבודה שלי היה בנוי על הפשטה, ובבסיס ההפשטה יש הסתרה. הבנתי שאמן לא צריך להסתיר כלום, וחייב להיות הכי חשוף וגלוי. כל דבר שהוא מתבייש להראות, הוא צריך להצליח למצוא את הדרך להראות בכל זאת, אחרת זה ויתור עצמי, אחרת הוא לא מוציא החוצה את מה שיש לו בפנים.

אז עבדת עם הפשטה, שהיא הסתרה, ואז הבנת…

שאני צריכה להפטר מזה. רציתי שיבינו בדיוק למה התכוונתי.

עזבתי את הארץ כדי לא להציג תקופה. ניסיתי להבין מה אני עושה, מה האמנות שלי ברמה הכי ראשונית. רשמתי בעיפרון על נייר שלא עולה על גודל של A3. והכל מהראש, לא מהתבוננות. רישום מהזיכרון קשור לעניין שלי בפיסול, זו פעולה שמכריחה אותי לרשום כשהעבודה המנטלית שאני עושה היא לא אופטית, היא לא קשורה בראיה אלא בזיכרון או בדמיון, שהוא הרבה יותר חושני ופיזי ופחות אופטי.

ברגע שהתחלתי לעשות דימויים פיגורטיביים עלתה שאלה מאד משמעותית לגבי הייצוג של חיות וחיים, כל דבר חי, שתמיד תמיד יכול להיות גם מת, איך החיות הזאת מיוצגת בפסל דומם. זו שאלה מעניינת מבחינת ההיסטוריה של הפיסול, בהקשר של מצבות ופסלי מצבה.

עד המאה ה-20 פיסלו רק חיים, פסלים של אנשים, חיות ואלים. רצו לתת צורה נצחית לכוח החיים, נוכחות קבועה לדבר חי, זמני ודינאמי. רק במאה ה-20 התחילו לפסל דוממים, כלומר, זה דבר חדש. לכן פסלי מצבה כל כך מעניינים, כי אלו פסלים של אדם מת. מפסלים את הדמות של האדם כשהוא כבר דומם בכל מקרה. כשאת רואה פסל של אדם, איך את יודעת אם הוא חי או מת? הרי פסל הוא תמיד מת. אז יש כל מיני סממנים, האדם עומד או שוכב, עיניים פקוחות או עצומות. המצבים שמסקרנים אותי הם מצבי הביניים, כאשר לא ברור אם הדמות המפוסלת חיה או מתה. כך התחלתי לפסל חיות שמתחזות למתות, מזגזגות בין החיים למוות.

אבל חי או מת זה דיכוטומי, לא?

זו הדיכוטומיה הכי מובהקת ודרמטית שיש, תמצית היחסים שבין הפסל לבין האובייקט שהוא מפסל, אבל בפועל היחסים האלה הרבה יותר מורכבים. מעניינים אותי הרגעים בהם הסדר הזה מופרע, כשהחי עושה את עצמו מת, או שהוא פסל של חיה, או שהוא ישן. חי/מת זו סקאלה. אני מדברת על מת לא רק כמצב קליני אלא גם כמצב נפשי. עכביש שמשתבלל ועושה את עצמו מת לא חי כמו איילה שבורחת מנמר שבא לטרוף אותה. אלו רמות שונות של חיות שהן גם רמות שונות של התנגדות. גם כשאת קמה בבוקר את נמצאת כל פעם ברמה אחרת של חיות. לפעמים את חיה בטירוף ולפעמים את חצי מתה. וגם שינה, זו רמה אחרת של חיות. אז מצד אחד יש קשר לרמות של חיוניות ומצד שני ליחסי כוחות עם הסביבה. למשל, אדם שנמצא תחת דיכוי חי בצורה יותר מצומצמת מאדם חופשי. גם זו דוגמא לסקאלה של חי/מת.

הפסל הראשון שעשיתי (בסדרה ״חיות״) היה ראש שמעליו עומד ינשוף ומעליו קופץ חתול. פה יש זיקית ששוכבת על הגב, ומעליה ראש (אדם), ומעליו עומד ינשוף ומעליו קופץ חתול. אז בואי נניח שכולם חיים. הזיקית, אם היא הייתה חיה ומישהו היה מניח עליה את הראש, היא הייתה נושכת אותו והוא לא היה יכול להשאיר שם את הראש. האיש, אם הוא היה שוכב ככה בשדה והיה נעמד עליו ינשוף ותוקע לו ציפורניים בעיניים ובפה, נראה לי שמערכת היחסים ביניהם לא הייתה מחזיקה. והחתול היה טורף את הינשוף! לא קופץ מעליו. אבל בפסל הם יכולים לחיות יחד, לגעת אחד בשני, להיות מאורגנים בחומר אחד. ואז אני יכולה להתחיל לפנטז שמישהו שם ראש על הזיקית והיא נבהלת אז היא מתחזה למתה. והראש הוא פסל של ראש והינשוף עומד על הפסל, וככה אני חושבת על העבודות האלה. אז מי חי ומי מת? מי אנושי ומי חיה? זו גם מן סקאלה, ההגדרה של ויטאליות ואנושיות מול חייתיות.

יש לי שאלה שקשורה להתחלה של השיחה שלנו. ביחס להבנה הזו, שצריך לעשות אמנות לא מתוך ידע אלא דווקא לעשות מה שנראה היום לא רלוונטי, לא לנסות להקשיב לרוח הזמן, איך יש לך בכל פעם בטחון שזה שאת עושה משהו שלפני רגע לא היה נראה לך כמו אמנות, יעבוד כאמנות? איך את בטוחה שגם הפעם זה לא ייפול בצד הלא נכון של הגדר?

אין גדר. הגדר היא פיקציה.

אז אין פחד?

יש פחד כל הזמן. אבל בסופו של יום אני חושבת שהכל עניין של כנות. האם את כנה עם עצמך, האם הדבר הזה באמת מסקרן או מטריד אותך או שאת מייצרת מופע אסתטי. אם זה אמיתי אז האמת שם ואז גם האמנות שם. הגרעין הראשוני צריך להתחיל ממקום של תשוקה, ותשוקה היא דבר לא מדובר.