יהודה ויזן וערגתו לבורגנות הנכונה

בשבוע שעבר התפרסם ב”הארץ” עוד מאמר פרי בעיטותיו של יהודה ויזן בבורגנות הישראלית המדומיינת. ויזן מקפיד לבוז למי שהוא מזהה כסמלי התמסרותה של הבורגנות הישראלית לעצמה: נועם פרתום, רוני סומק, ועכשיו גם אגי משעול. גם מיכאל גלוזמן, שמעון אדף ודרור בורשטיין סבלו לאחרונה מלשונו המצוחצחת. לעומת זאת, הוא מעריך גברים כמו סר רוג’ר סקרוטון, המתווים את דרכה של מה שויזן אוהב כל כך לכנות “השמרנות”. שהרי זהו עיקר המעשה של ויזן – הוא בועט בבורגנות היפה, הנחמדה, הנשית, ההומואית והקוסמו-פוליטית שהוא מזהה (שלא בצדק לדעתי), כבורגנות הישראלית, כדי לשמור לעצמו על הבורגנות היפה האחרת – הגברית, הסטרייטית, המסוגרת-מערבית, “האמיתית”.

ואכן, בראשו של ויזן, אותה “שמרנות” נעלה מיתרגמת בדרך כלל למעין סט מוסכמות אינטלקטואליות אשר בסיסו בתרבות הבריטית הגבוהה ממפנה המאות ה-19 וה-20, על ספיחיה (פחות או יותר). בכך אפשר לראותו (והוא וודאי ישמח על ההשוואה), כממשיך בן-ימינו לדרכו של אחד העם, אשר גינצברג, אשר בכתביו ובפרוייקטים הספרותיים והעיתונאיים שלו ביקש לייצר אדם עברי מהוגן מודרני, כזה שיישען על רוח הרברט ספנסר ויפתחה בתחומי התרבות העברית והיהודית הלאומית. באספקלריה כזו אפשר גם לבחון את הפרויקט רחב-ההיקף (פרויקט של איש אחד כמעט) שהוא כתב העת “דחק”, אותו עורך ומוציא ויזן.

אחת התפיסות שעימן מזוהה ויזן יותר מכל היא ש”שמרנות” היא הרדיקליות האמיתית. ויזן עורג לזמנים שבהם ה”גבוה” היה בטוח במקומו וה”נמוך” או הבינוני ידעו את מקומם ולא הפריעו. אבדנו של עולם זה הוא בלי ספק גם אבדן גדול למישהו כמו ויזן שכה כמה לבסס את תחושת העליונות שלו על ההמונים הנלעגים, שלא יודעים להבחין בין אמנות ובין בידור, בין יופי קיטשי לבין ספרות אמת וכו’. העלובים. בספרו “האינטלקטואלים וההמון” כותב ג’ון קארי על משבר הזהות שפקד סופרים מודרניים רבים בעולם האנגלי נוכח התרבותם של אנשים קוראים. הוא מתאר את חרדותיהם של אנשים כמו ד. ה. לורנס, ת. ס. אליוט ווירג’ינה וולף מפני “הורדת הסטנדרט” התרבותי, ומהעובדה שאפילו טבחים וזבנים משפיעים על הטעם הספרותי המקובל. כפי שמראה קארי בספרו, אותם אינטלקטואלים (מדובר על המחצית הראשונה של המאה העשרים בעיקר) פיתחו להם מעין שפה של בוז ל”המונים”, אותם אנשי יום-יום, שאינם מתאבדים על מזבח האסתטיקה והטעם הטוב.

גם עבור ויזן העולם “החדש” הוא הפסד בטוח, כי הבורגנות של העולם הזה, כפי שהוא מזהה אותה, כבר לא מעריצה אותו, או את שכמותו. לעומת זאת יש לגיטימציה עצומה להנאה החביבה, בלי שום יומרת השכלה, בלי שום יומרת שקדנות-אין-קץ, בלי ידיעות עמוקות של עולם תרבות מערבי שהולך עד ימי הומרוס (עולם שספק רב אם ויזן שולט ברזיו כפי שהיה רוצה – כי אחרי הכל גם ויזן אינו בן לתרבות זו שהוא כה מעריץ). אמנם, לגיטימציה זו מטשטשת גבולות, וטיבה גם שהיא מכניסה אל תחומי האמנות והספרות את הקיטש ושאר מרעין בישין, כמו ה”פוליטיקלי קורקט”. ואכן, ויזן מרבה להציג את עצמו כאביר הנלחם בעוז בכל שדוני “הפוליטיקלי קורקט”. למעשה, נראה שויזן מנהל קרב בלימה חסר סיכוי למען הגנתו של הפוליטיקלי-קורקט הישן, אותו זה המדיף ניחוח סיגרים של חדרי עישון, שאליהם היו פורשים הגברים אחרי סעודה לדון בענייני פוליטיקה, תרבות ומלחמה, לצד אח מבוערת ורהיטי עץ כבדים.

יהודה ויזן (מקור: ויקיפדיה)

עצם הסגנון ה”נשכני” של ויזן, שעיתון הארץ כה אוהב לקדם, הוא פנייה מעוררת גיחוך לאותו עולם ישן, שבו מבקרי ספרות היו מלכים קובעי טעם, והעיתון היה מתווך רב-אונים בעיצוב הטעם האסתטי. האלימות המתפקעת מויזן מופנית, ולא במקרה, למטרות הקלות של הבורגנות החביבה, זו שלא מרביצה חזרה… היעדרם של יריבים שייצאו בגלוי נגד ויזן מצביע על כניעותו של עולם בועתי-תל אביבי זה שאליו מקפיד ויזן לכוון קשתו, מתוך זיהוי שווא של מבני הכוח העכשוויים בתרבות הישראלית. יריביו הפוטנציאליים של ויזן מעדיפים להותיר את זירת ההתגוששות ל”טוקבקים” או לכותבי מכתבים למערכת. בכך כמובן אין האשם רק במתנגדי ויזן הממלמלים לעצמם בחדרי חדרים, או במסדרונות הפייסבוק הכחולים, או אפילו במכתבים אנונימיים המשוגרים בפחדנות לעיתון. שהרי גם עיתון “הארץ” דומה שמשתף פעולה עם הפאסאד המתקבל (ואולי אף שותף ביצירתו), כאילו ההתנגדות היחידה לויזן היא סנטימנטלית גרידא – אשר עיקרה הוא “שפתו של ויזן אלימה”, או “מאמרו פוגע שלא לצורך” או דברים מעין אלה, שאין בהם בדרך כלל טיעונים ענייניים נכוחים. מאמר זה למשל, לא התקבל בדלתה של עורכת המדור שבו מפרסם ויזן מאמריו בקביעות.

ואמנם, יש הרבה מה לומר בגנות הבורגנות הנחמדה הישראלית-יהודית, על עוורונה הפוליטי, על כניעותה התרבותית, על הבינוניות הקרתנית שעימה היא מוכנה להסכין כה בקלות, עד כדי היכחדות כמעט מוחלטת של אוואנגרד מחשבתי. אבל לא זה מה שמפריע לויזן. לויזן מפריע שהבורגנות הישראלית אינה “שמרנית” מספיק דווקא, ומשמעות הדבר בדר”כ, אינה דבקה מספיק באושיות תרבות המערב המהוגן, ובעיקר זו הנוטה לאי הבריטי הישן והטוב. הו, כמה משמים, ואולי מוטב: הו, כמה בורגני.

על אף הכל, אני אוהבת את קיומן של ביקורות ויזן בעולם הספרות העברית הצר. לולי היה ויזן, היה כאן בהחלט מדכדך הרבה יותר. אחרי הכל, אי אפשר שכולם יילכו לאותן הסדנאות ב”עלמא”, ואחר כך יוציאו את אותם הספרים במימון עצמי של 20,000 ש”ח להוצאה + 5,000 ש”ח לעורך בעל שם, והכל יהיה נפלא וורוד, ומרגש ויפה. אבל ויזן זקוק לשותפים, ועדיף כאלה עם דם חם וראש צלול. בכל זאת מופע היחיד הזה נהיה קצת גרוטסקי במבחן הזמן…  בנוסף, כדאי כאמור לשים לב כי בדרכו הפתלתלה מעט, והמוסווית לא-מעט, למעשה דורש המבקר המהולל מקהל קוראיו דבר פשוט בעיקרו: הוא דורש מהם ללכת בנתיבות הבורגנות הנכונה. לא הוורדרדה, המתנחמדת, והפרברית של אגי משעול, אלא הרצינית, הגברית, המשכילה והחנוטה בחליפה, של סקרוטון. במובן מסויים, אין הדבר שונה מאוד מדרישותיו הרדיקליות-בעיני-עצמן של אדון בני ציפר בעל הפפיון.

ועוד הערה לסיכום: כידוע, ויזן אוהב להציג את מושאי מתקפותיו כמייצגים של איזו אליטה בעולם התרבות המקומי, הישראלי. אבל כדאי להצביע על העובדה (המביכה קמעה) שרוב מטרותיו של ויזן זוכות להצלחה בקהלים מצומצמים ושוליים בלבד לעומת התרבות השלטת (למשל – תלמידי המוסד האולטרא-בורגני-נחמד-ונעים “הליקון” או החוגים לספרות באוניברסיטאות). שהרי הבורגנות הישראלית, זאת שבה אוהב כל כך ויזן לבעוט (כמו כל מבקר טוב מהמאה ה-19), למעשה אינה קיימת, בוודאי שהיא אינה מקיימת את תפקידה המסורתי כ”שוחרי תרבות”, כלומר את תפקידה המסורתי כ”קהל” לאמנים. לפעמים מתקבל הרושם כי בחמת קריזיונריות ארטיסטית נפוחה מבקש ויזן להחריב אפילו את המעט שעוד ישנו, והכל בשם ערגתו לבורגנות שלעולם לא תהיה כאן.