“הייתי רוצה שיהיה לנו תפקיד בהפחתת גובה הלהבות”

הילית צביק, שלום, אנחנו נפגשים היום כדי לדבר על התפקיד החדש שלך בארטיס. אנא הציגי את עצמך.

אני שמחה מאד להיות פה, ושמחה להיכנס לתפקיד המנהלת של ארטיס.

נולדתי בארצות הברית להורים ישראלים. את ילדותי המוקדמת ביליתי בניו יורק, אך כשהייתי בת חמש עברה המשפחה לישראל, בה חייתי עד שהייתי בת שתים עשרה, אז חזרתי לניו יורק ונשארתי פה כל שנות התיכון והאוניברסיטה. השלמתי תואר ראשון ושני בתולדות האמנות, והתחלתי לעבוד במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, שם ביליתי את עשר השנים הראשונות של הקריירה המקצועית שלי.

במטרופוליטן עבדתי באגף רוקפלר, במחלקה לאמנות של אפריקה, אוקיאניה ואמריקה, כלומר, עסקתי באמנות ״לא מערבית״. למרות שחייתי בניו יורק חיפשתי דרכים להיות קרובה יותר לישראל, להכניס אותה בחזרה לחיים שלי. לקחתי שנה חופש, הוצאתי את עצמי מהבלגן של ניו יורק ועברתי לתל אביב. שם התחלתי לעבוד בקרן החדשה לישראל, עבודה שהייתה בשבילי שער כניסה לעולם הפוליטיקה החברתית ולתחום החברה האזרחית.

הכרת כבר את הקרן החדשה לישראל?

גדלתי בשומר הצעיר, בבית עם תודעה פוליטית מפותחת ותפיסות פרוגרסיביות, אז הכרתי את הקרן באופן כללי ביותר. דרך העבודה בקרן נפתחה לי דלת לעולם חדש ומרתק, שגם כיום אני עומדת מאחוריו לחלוטין ומאמינה בעמדות האתיות, הסוציאליות והפוליטיות שלו. אחרי שנה בתל אביב חזרתי לניו יורק ומשם המשכתי לעבוד בקרן עוד שמונה שנים.

איך הגעת משם לתפקיד הנוכחי?

עזבתי את התפקיד בקרן ב-2014, ועברתי לעבוד בקרן משפחתית קטנה. העבודה בקרן כללה פעילות בישראל וניהול תכנית רזידנסי למוזיקה עכשווית בניו-המפשיר. השילוב הזה אפשר לי להיות מעורבת שוב בעולם האמנות, וגם להישאר בקשר עם ישראל. אחרי ארבע שנים הגיעה ההזדמנות להציע את מועמדותי לארטיס, והנה אני כאן.

אני רוצה לשאול לגבי הקשר לישראל. את רואה את התפקיד בארטיס כשליחות?

האמת היא שכל הרעיון של ״שליחות״ הוא משהו ישראלי מאד בעיני, ואני חוששת לומר שזה רעיון שנמצא מחוץ לעולם המושגים שלי. ייתכן אפילו שאני לא מבינה לחלוטין את משמעות המונח. יש לי תשוקה לאמנות, אני מתעניינת בדברים שקורים ויוצאים מעולם האמנות. אם להיות כנה, אחת מהסיבות בגללן עזבתי את שדה החברה האזרחית הייתה תחושה שהשמאל והתנועות לשינוי חברתי מגששות את דרכן בחיפוש אחר מושגים ורעיונות חדשים. כשאני מתבוננת בשדה האמנות הישראלי, אני מרגישה שיש בו אנרגיה סוחפת של רעיונות מרתקים. השליחות שלי קשורה יותר בחיים, זאת לא שליחות מטעם מדינה.

מה את רואה בעולם האמנות הישראלי?

באופן אירוני, בישראל יש גישה מלאת ניואנסים לפוליטיקה ולפוליטיקת הזהויות, שנעשתה כל כך משפיעה בשיח האמנות בעולם כיום. עבור ישראלים, חיי היום-יום כל כך קשורים לפוליטיקה, זה כמעט מובן מאליו. פה, בארה״ב, אני מרגישה שהדברים שונים, שרק עכשיו, כאילו פתאום, אנשים אומרים ״וואו, פוליטיקה. היא יכולה להיות חלק מחיי היום יום, היא יכולה להשפיע על החיים שלנו״.

אני מתרשם שאמניות ואמנים אמריקאים מתמודדים עם הפריווילגיות שלהם, ובישראל, בגלל שפוליטיקה היא כל כך מובנת מאליה, מבני הכוח נעשו שקופים.

יש לנו שתי נקודות מבט על אותו הנושא. לא הייתי רוצה שנערוך השוואות בין ישראל וארה״ב, אמנות לא מתחלקת לפי אומות. לדעתי יש בחלוקה מהסוג הזה משהו לא הוגן.

איזו חלוקה היית מציעה במקום?

שאלה טובה. הייתי אומרת שהחלוקה שלי היא לפי מעורבות בנושאים ורעיונות. יש משהו אדיר בעובדה שעולם האמנות הצליח ליצור לעצמו שיח מקביל שנמצא ליד, מגיב, אבל גם שומר על מרחק ביטחון מהזרועות הארוכות של הפוליטיקה והקפיטליזם. מצד שני, עולם האמנות היום הרבה יותר פתוח לזרועות האלו, לטוב ולרע. אז אפשר לחלק את עולם האמנות לפי הרעיונות שאמניות ואמנים עוסקים בהם; חלק עוסקים בשינוי האקלים, אחרים בפוליטיקה, לדעתי החלוקה לפי רעיונות עניינית יותר מאשר חלוקה לפי המקום שממנו באת.

לפני שהתחלנו את הריאיון שלנו אמרת לי שבדיוק מחקת את החשבון שלך בפייסבוק. מה מקורות המידע שלך, ואיך את יודעת עם אילו נושאים אמנים מתעסקים כיום?

אני הולכת למקומות, ואני קוראת הרבה. אלו מקורות המידע העיקריים שאני מעדיפה על פני המדיה החברתית. סיפרתי לך על פייסבוק קודם בגלל שהתחלתי להרגיש שנבנה אצלי פער, שהשיחות שאני חשופה אליהן במדיה החברתית לא קשורות למה שאני רואה במציאות היום-יומית. כלומר, יש פער עצום בין שיחות בפייסבוק לבין הליכה ברחוב. המרחק הזה התחיל להיות מטריד עבורי. אני עדיין קוראת את הניו יורק טיימס, הארץ, הייפראלרג׳יק ומקורות אחרים שקראתי גם קודם. רק שעכשיו הם לא עוברים דרך הפילטר והאלגוריתם של פייסבוק, שיצרו עבורי בועה קטנה מדי.

החלטת לסגור את הפרופיל כהחלטה אישית. יש למחשבות האלו השפעה גם על ארטיס?

אני חושבת שלמען העולם ולמען ארגון כמו ארטיס, חשוב לצאת מתיבות התהודה שלנו, בהן רואים רק את מי שלגמרי מסכים אתך, או מי שלחלוטין לא מסכים אתך. זה לא פשוט, אבל זה הכיוון שבו אנחנו צריכים ללכת. אחת ההחלטות הראשונות שקיבלתי כמנהלת בארטיס, החלטה שאני מודה שנעשתה בשביל הארגון אבל גם בשביל הצורך שלי ללמוד ולהבין מה קורה בעולם האמנות הישראלי, הייתה להתחיל מחדש סדרה של שיחות פתוחות לקהל עם אוצרים, אמנים, חוקרים ואנשים שיש להם עניין וחלק בעולם האמנות. בואו נדבר. אנחנו צריכים לפתח שפה חדשה.

מה הכוונה בשפה חדשה?

יש שפה שבה מדברים בעולם על אמנות ישראלית. אני מרגישה שהשפה הזאת מגבילה אותי. אחד הדברים שאנחנו צריכים לעשות הוא להרחיב את השיח. להיכנס לניואנסים. להיכנס למקומות ש, איך לומר, נשארים באפילה או מושלכים החוצה. אלו לא מקומות שנגיע אליהם דרך השיח שמתרחש בתיבות התהודה שלנו. פשוט לא.

בנקיטת עמדה כארגון, את עלולה להיות משויכת לעמדות בשיח על ישראל שלא קשורות בכלל למה שהארגון עוסק בו.

אני לא מדברת על להגדיר את עצמנו דרך השיח שיש מחוץ לארגון. אני מדברת על לתפוס עמדה של הובלה בדיון הזה. אני מדברת על הזמנה של דיונים פנימה, אלינו. דיונים על התנאים שמעצבים אמנים ישראלים היום. בואו נדבר על זה, כי בין אם מדובר על קהילות יהודיות או על קהל בינלאומי אחר, ישראל היא מקום שמפעיל את הדמיון ואת הרגש, היא נמצאת תחת זכוכית המגדלת של העולם, וזה מייצר סדרה של הנחות מוצא על המקום ועל האנשים. הנחות המוצא הללו, יחד עם תיבות התהודה שדיברנו עליהן, עוצרות את הדינמיות של הדיון וגם את הדינמיות שאני רואה אצל אמנים ישראליים, במיוחד אלו שעוסקים בעבר ובהווה של ישראל, הווה מאד נוכח, מאד אקטיבי, ואלו שמציעים סוגים של מבט קדימה, או אוטופיות.

ארגונים יהודים-אמריקאים נוטים ללכת על הקו הדק שבו לא מתעמתים עם פוליטיקה ישראלית, אולי כדי להימנע מהצתת חיכוכים עם חברי הארגון. אני חש שהגישה שלך שונה.

זה נכון, אני לא הולכת על קו דק. אני מבינה שיש מן דיבור כזה, אבל בעיני הוא משאיר את ישראל מבודדת, כמו ישות מופרדת, ואנחנו ארגון שעוסק באמנות, עולם האמנות הוא הקהל המרכזי שלנו. ישראל היא מקום עם הרבה מורכבויות, חלקן ייחודיות לה, חלקן לאזור כולו וחלקן אוניברסליות. להציב את ישראל כטריגר, אני לא יודעת, אני מוכרחה לומר שזה קצת שובר לי את הלב כשאני שומעת את זה.

את עובדת בקונטקסט מסוים. כשאת מקדמת אמן, או עובדת עם אמנית מישראל, זה מחובר לאג׳נדה.

אג׳נדה פוליטית? האג׳נדה היא למצוא אמנים ואמניות מעוררי מחשבה, יצירתיים, עם אסתטיקה ויזואלית מובחנת. זאת האג׳נדה. אלו האמנים שאנחנו מחפשים. אם אני מבינה אותך נכון, אתה שואל לגבי אמנים שלא נמצאים בקונצנזוס הפוליטי הישראלי. אבל בשבילי, אנחנו ארגון שפועל בשדה האמנות ובמסגרת השיח הבינלאומי.

ארטיס הוא ארגון פתוח, ואני מאמינה שהוא תמיד היה פתוח לאמניות ואמנים חדשים, לפורמטים אמנותיים חדשים ולשאלות חדשות, ואני מתכוונת להמשיך בכיוון הזה. אין לארגון אג׳נדה פוליטית, רק מחויבות אמתית לתמוך באמנים, ואמנים נמצאים היום במקום לא פשוט.

באיזה אופן?

בכל כך הרבה אופנים. אנחנו רוצים להיות מקום שאמנים יודעים שהם יכולים לבקש ממנו סיוע; מקום שיתמוך בהם, מקום שבו אפשר לנהל דיונים ולהעלות שאלות בלי לזכות בתשובות צפויות מראש, הנחות מובלעות או כיוון פוליטי מסוים.

כשאני בוחן את ההיסטוריה של ארטיס, אני תוהה אם זה באמת נכון.

בבקשה.

ארטיס, מנקודת המבט שלי, עובדים עם אמנים כשהם כבר מבוססים.

אנחנו לא עובדים עם אמנים כשהם כבר מבוססים. אנחנו תומכים באמנים שנמצאים בנקודה קריטית בקריירה שלהם, שבה התמיכה שלנו יכולה לקדם אותם להכרה בינלאומית. זאת אומרת שאנחנו בוחנים אמנים ברגע מאד מסוים במסלול שלהם. רק לפני שנה, פתחנו תכנית למלגות לרזידנסי, שתומכת באמנים שנמצאים בתוכניות שהות בכל העולם, לא כדי לקדם תערוכה, אלא פשוט למען הקידום האישי שלהם. לדעתי זה מראה שבניגוד למה שאתה מנסה לומר כאן, אנחנו לא עובדים רק עם אמנים מבוססים.

זה בהחלט נראה ככה לפעמים.

אבל למעשה אנחנו מסתכלים על העבודות ואנחנו מסתכלים על נקודת זמן בקריירה של אמן שבה נוכל לסייע לו להיכנס לשדה האמנות העולמי. בנוסף, אני לא היחידה שמקבלת את ההחלטה לגבי האם אמן יקבל תמיכה או לא. יש לנו הנהלה שמעורבת בהתנהלות הארגון, יש לנו שני אנשי צוות בישראל, ואנחנו מביאים שופטים חיצוניים שיסייעו בקבלת ההחלטות. כשאנחנו בוחנים בקשות אנחנו מכוונים למגוון ואנחנו שואפים לקבל נקודות מבט שונות כדי לא להישאר בתוך הנחות המוצא הראשוניות שלנו, ואנחנו גם מאד מודעים לעצמנו בתוך התהליך.

דרך אגב, לזכותנו, אולי הדבר החיובי שקורה בעקבות שיח פוליטיקת הזהויות, הוא פתיחות גדולה ל״אחר״, בהעדר מונח טוב יותר. מתפתחת שפה חדשה סביב זה, ואני חושבת שזה מחלחל. אנחנו נמצאים היום במקום שבו השיח הזה מנסה למצוא את מקומו, אתה יודע. אתה מגחך כי לדעתך אני אופטימית מדי.

אמנם רק נכנסת לתפקיד, אבל איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים, או עוד עשר שנים?

הייתי רוצה לראות את ארטיס עם מספיק משאבים כדי לתמוך במגוון רחב של ארגונים ואמנים שעוסקים בתנאיי ההתהוות של עשיית אמנות בישראל. הלוואי ונוכל להיות שם עוד חמש שנים. יש בתי ספר מעולים בישראל, יש מבחר גדול של אמניות ואמנים, ואנחנו נוכל להיות המקפצה שלהם למוסדות בינלאומיים, חללי תצוגה, ביאנלות, פסטיבלים, כל הג׳אז הזה. אנחנו יכולים לסייע לתווך את זה, בין אם דרך מלגות לאמנים, דרך השיחות שלנו או דרך חיבורים עם אנשי מקצוע מכל העולם. זה יכול להיות חלום. יש לי גם חלום יותר ספציפי לטווח של חמש שנים, לפרסם מגזין או עיתון שעוסק בתחומים שאנחנו נוגעים בהם כאן, פוליטיקה ודעות. יש הקשר מקומי, ויש הקשר בינלאומי, והייתי שמחה לראות מקום שבו מתפרסמים דיונים שישמשו, שוב, מקפצה למחשבות ורעיונות חדשים.

עוד עשר שנים? קשה לדמיין את זה. הייתי שמחה אם השיח היה הופך לפחות בוער ומאיים. הייתי רוצה שיהיה לנו תפקיד בהפחתת גובה הלהבות. הסיכונים גבוהים היום למי שחורג מגבולות השיח, שנקבע על ידי הגמוניה מאד מסוימת. זה לא שהייתי רוצה שהסיכונים יהיו נמוכים יותר, אבל הייתי רוצה להיות מסוגלת להיכנס ולהביא את מה שאני תופסת כפרספקטיבה מיוחדת. גם דרך הניסיון החיובי של תחילת הדרך במקום הזה שנקרא ישראל, שכל כך שונה מההווה שלה, וגם דרך הניסיון השלילי שמוטבע בקונפליקט, בכיבוש. הייתי רוצה להיכנס עם הרבה מודעות עצמית אל תוך השיח העולמי, עם הניסון הזה שעשיר ברעיונות, יופי וכיעור. ואם נוכל לעשות את זה בלי לעלות בלהבות, זה יהיה יפיפה.