ציונה שמשי ז”ל, הרהורים ראשונים

שמה של ציונה שמשי תחום במסגרת אבל שחורה היכה בי שלוש פעמים. בראשונה נעצבתי, בשנייה צפו מראות דמותה בזכרוני, ובשלישית הבחנתי בצבר האנרגיה הטמון בשמה.

השם ציונה ניתן לבת שנולדה בתל-אביב בשנת 1939. ציון הוא שם שהוטמע בתרבות היהודית ובתנועה הציונית. תל-אביב של אותן שנים התפתחה וגיבשה עצמה כעיר ישראלית. מקורו של שם משפחתה ליטאי, אך הוא מצלצל עברית, זוהר כשמש, נושף חום.

ציונה שמשי צברה עשרות שנים של פעילות בשדה האמנות והתרבות בישראל, ונפרדה מהעולם בעיר התוססת תל-אביב. אני מזהה תואם מופלא בין דמותה של ציונה, היוצרת המעורבת, לבין העיר שבה בחרה לחיות וליצור.

סקירת פעילויותיה לאורך ציר הזמן מגלה רצף-שצף של עשייה אמנותית במגוון תחומים. גישתה השונה למרחב החומרי, תוך ביטול אילוצים המשייכים חומר לתחום עשייה מסוים, באה לידי ביטוי בדרך שבה יצרה ובאופן שבו היתה מעורבת בתחומי תרבות המשיקים לאמנות.

ציונה שמשי היתה אמנית סטודיו שהציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות. בתחילת שנות ה-60, במשך עשור, היא עיצבה עבור משכית שטיחים ובדים, הזמינה אמנים ליצור פרגודים וציירים לצייר בדים המיועדים לעיצוב אופנה. כך הטביעה חותמה על שפת העיצוב המזוהה עם משכית של אותה תקופה.

בשנים הבאות יצרה בדיאלוג עם אדריכלים. עיצוביה התייחסו לחללים הפנימיים במבנים ציבוריים – בתי-מלון, סניפי בנקים, חדרי אוכל ומבנים רבים אחרים במרכז הארץ ובפריפריה. היא עבדה לצד האדריכלית דורה גד ז”ל, כשעיצוב הפנים היה כולו באחריותה. שמשי שיחקה בשטחים ובשטיחים. לעתים כיסו השטיחים שלה רצפות, ולעתים נתלו כאובייקטים פיסוליים במרחב. היא יצרה בקרמיקה ובזכוכית, יצרה ציורי באטיק, הדפיסה דגמים על בדים ועל אריחי קרמיקה, יצרה עם מראות, השתמשה בחומרים פלסטיים ובמתכות – וכל אלה בתיאום עם סדנאות ושיתופי פעולה עם בתי-חרושת.

בשנת 1959, עם תום לימודיה במכון אבני, הציגה שמשי בשתי גלריות בתל-אביב, בדוגית תערוכת ציורי שמן ובגלריה צ’מרינסקי תכשיטי קרמיקה. לאחר שהות של שלוש שנים בארה”ב, שבהן למדה קרמיקה ועיצוב טקסטיל, שבה לישראל. לימים סיפרה שלתקופה ההיא היתה תרומה משמעותית להתפתחות מחשבתה. “שבתי עם תובנה אמריקאית”, אמרה.

נראה לי שאותה “תובנה אמריקאית” באה לידי ביטוי כשהתמנתה ב-1979 לראשת המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל בירושלים. אמנית מתל-אביב הגיעה למחלקה לקרמיקה בירושלים. לא היה זה דבר של מה בכך בתולדות הקרמיקה הישראלית. מן הראוי להקדיש לתקופה זו (1979–1988) כתבה נוספת.

ציונה שמשי, 1971

תרומתה לתחום היצירה בחומרים קרמיים מובהקת. שורשיה בתל-אביב, עיר שטוחה ושטופת אור הבנויה על חולות. המגע שלה בחומר אינו טעון בפולחן האדמה ובמורשת של “האמהות הגדולות של הקרמיקה” שעלו מגרמניה ותורתן סדורה. החיים בארצות-הברית, במעבר בין שנות ה-50 לתחילת שנות ה-60, העשירו את עולמה התרבותי והובילו למופע שונה של פיסול.

בתצלום עבודה שהציגה בגלריה דוגית בשנת 1965 ניתן להבחין בעוצמת המגע הישיר שלה בחומר. מגע בכרית האצבע, בקצה האצבע, נעיצת ציפורן, קצב, עוצמה. מגע היד מתווך ומדייק את איכותו של הרגש. שפת האל-חזור.

עבודותיה עשויות חומר קרמי ונראות ככאלה. אין הסתרות, החיבורים בין חלקי הפסל גלויים, העבודות ללא חיפוי, בוודאי שלא זיגוג קרמי. השימוש בצבע פלסטי התגלה לה כפתרון מתאים, כמו גם אופני התצוגה, שזימנו מפגש חומרי שונה. דמויותיה פעורות הפה הונחו זו בצד זו על שולחן מחופה בד ורוד. שמשי תיארה בעבודותיה הפיסוליות מצבים אנושיים. דמויות, רובן דמויות גברים חסרות ידיים, מהודקות אל עצמן. עומס שבא לידי ביטוי בתיאור דמות שחוחה שמשא על גבה. כאב פוער פה גדול.

אני תוהה באשר לשימוש בלשון רבים בשמות עבודותיה. “כולם יושבים”, “כולנו חקלאים”, “נכדי המכבים”, “כולנו אמנים”. אני זה כולנו, או כולנו זה אני?

שמשי הטמיעה בעבודותיה ובאופי פעילותה את מושגי הזמן. הדמויות הן צל עצמן, בעוד שהיא אמנית שותפה בהקמת ביאנלה לאמנות ישראלית אינטרנטית.

היתה לשמשי מוטת כנפיים רחבה. עשייתה גלשה ממעשה אמנות לכתיבה על אודות אמנות. רבות מפעילויותיה כיוצרת מלמדות על מחויבות למקום ולחברה. הרבה ציונות שמשי מתרוצצות בראשי. זכרה ראוי שיישמר.

טליה טוקטלי היא אמנית, עורכת כתב-העת לתרבות חומרית “1280°c”