להתבונן באנשים מתבוננים

שלום, עופרי כנעני, המורה הראשונה שלי לאמנות עכשווית ומחשבה על המרחב העירוני. את אמנית, מלמדת ב-SVA ועוברת ללונדון ממש בימים אלו כדי להשלים דוקטורט בגולדסמית. אנחנו נפגשים כדי לדבר על העבודה החדשה שלך, שמוצגת במוזיאון הרצליה.

“‘המדריך הקולי’ במוזיאון הרצליה זה משהו שעכשיו נחנך, אני מזמינה אתכם לבוא! מאוד נשמח שתבואו ותשתתפו ותקבלו בסוף מתנה, פוטו קופי, וגם תגידו לי מה לעזאזל חשבתן. זה יעזור”.

זאת הזמנה לביקורת?

“הזמנה לביקורת, פליז”.

את יודעת איזו תיבת פנדורה את פותחת פה עכשיו?

“אולי אתה מתכוון לאיזו תיבת אימייל אני צריכה לפתוח? זאת באמת שאלה”.

תצטרכי לפרסם מה כותבים לך.

“אני אצטרך לפרסם?”

אם את מבקשת כזה סוג של דיאלוג, אז כן.

“למה? אני מבקשת דיאלוג איתך. אתה השתתפת, ואני רוצה לשמוע. ונהיה בדיאלוג. אחד על אחד. פשוט מעניין אותי אם זה עובד בכלל”.

תסבירי.

“מעניין אותי איזו חוויה תהיה למי שישתמש ב’מדריך הקולי’. זה משהו שאני עוסקת בו בעבודות שלי שלא מוגבלות לחלל מוזיאלי בלבד. למשל, אני עובדת עכשיו גם עם כוריאוגרף גרמני בשם פבריס מצליח, על עבודה שתוצג בביאנלה לאדריכלות בוונציה, שכמו הרבה עבודות שלי, מבוססת על המבנה של סיור מודרך, והיא כמו מירוץ שליחים. הצופים עולים על סירות ומצטרפים לבעלי מקצועות שונים שאחראים ביום-יום לשינוע של סחורות ואנשים בתוך המרחב הנראה, בין אם אלו יצירות אמנות, תיירים או דברים של תיירים. הם אחראים גם לדחוק דברים החוצה, בין אם אלו מהגרים לא-חוקיים, סחורות לא-חוקיות או הזבל של ונציה. הרבה עבודות שלי מבוססות על סדרה של עשר שאלות מפתח שאנשים מגיבים עליהן. גם פה, בכל פעם יש שאלה שנשאלת ודרכה אותו בעל מקצוע מסביר מה הוא עושה. הקהל עובר מסירה לסירה במשך כמעט שעתיים. זה חלק מפרויקט של גתה, מתוך תוכנית שנתית שלהם בביאנלה לאדריכלות שנקראת Performing Architecture, שם שרלבנטי לשאלות שמעסיקות אותי”.

אילו שאלות?

“שאלות שבמקרה שנינו מתעניינים בהן. בניו-יורק לכל אמן יש לפחות שלושה ג’ובים אחרים. במקרה שלי, נוסף להוראה ולעבודה בסטודיו, היה לי עסק עצמאי ורציני של סיורים בגלריות ומוזיאונים, שצברתי בו אלפי שעות של שיחה עם אנשים שונים על אמנות מודרנית ועכשווית. לפני חמש שנים התחלתי להתבונן באופן יותר ביקורתי על הפעולה הזאת, או השירות הזה, כמו שאני אוהבת לכנות אותו. בוודאי שלידע יש חלק משמעותי בתוכו, אבל מתנהל סביבו גם סחר חליפין של עוד הרבה כלכלות אחרות. התחלתי להסתכל על פעולת התיווך בהקשר של אמנות, בתור המושא שלי, בתור ה-core של מה שמעניין אותי”.

בתור החומר.

“בתור החומר, כן. וזה מעניין שאתה אומר חומר, כי כשמסתכלים על חללי אמנות שהם כביכול בסקטור הציבורי, נאמר מוזיאונים, יש הסכם בלתי כתוב סביב חללי הביניים שהם לא נראים ואי-אפשר לגעת או להסתכל עליהם. במלים אחרות, זה החלל שבין הגופים, גם אם זה הגוף של הצופים או הגוף של העובדים, לבין המרחב, גם אם זה מרחב קונספטואלי וגם אם מרחב פיזי, לבין האובייקטים שהן יצירות האמנות”.

כלומר, שהחלל הזה הוא תוצר של נסיבות.

“הוא תוצר, בדיוק. הגדרה טובה. המחקר האמנותי שלי הוא סדרה של התערבויות פרפורמטיביות בתוך המרחב המוזיאלי, שמסוות את עצמן כפונקציות מוזיאליות שונות. בעיקר מעניין אותי המרחב המילולי, כמו סיורים, מדריכים קוליים, טקסטים של הסבר, טקסטים אוצרותיים, תרגומים, האפליקציות בתוך המוזיאונים, דוכן המודיעין, שלטים, לפעמים גם סוגים של הודעות קוליות או אינפורמציה קולית. דברים שקשורים גם להתמצאות במרחב וגם לתערוכות. העבודות שלי מתחקות אחרי הפונקציות האלו, ומתערבות בדרך שאין לה אלמנט נראה כל-כך. אי-אפשר ממש להסתכל עליהן, אפשר להשתתף בהן. בכולן יש אלמנט של הזרה, או ‘סיכה בבלון’, או של בגידה בתוך הפונקציה, שהופכת את הפונקציה עצמה, אפשר להגיד, לנושא של העבודה.

“בעבודה ‘המדריך הקולי’ שנחנכה עכשיו בהרצליה עבדתי עם הכוריאוגרפית מאי זרחי, והצטרף אלינו מוזיקאי בשם אלעד ברדס. עבדנו על מדריך קולי שיהיה מוצג למשך שנה. היומרה של המדריך שלנו היא שיהיה טוב תמיד, בכל מוזיאון. העבודה היא מדריך קולי. מדריך קולי שהוא עבודת אמנות, או עבודת אמנות שהיא מדריך קולי. היא עוסקת באשליה שיש לנו כל הזמן בחירה. דרך חוסר הבחירה שיש בו, הוא בעצמו הופך להיות, אני מקווה, איזושהי הערה על איך אנחנו יודעים מה זאת חוויה של מוזיאון”.

איך הוא יכול להתאים לכל מוזיאון?

“הוא לא מדבר כל-כך על אמנות, אלא על אני, אני ואני. הדגש הוא על הצופה ועל התחושות שהחלל והיצירות מעוררים בו. בניתי אותו אחרי קריאה של מאות רבות של ביקורות בטריפ אדווייזור ובאתרים דומים, ביקורות שאנשים נותנים למוזיאונים. בעיני זאת שירה חדשה. הן כמו סקר שביעות רצון מצד אחד, מצד שני המדריך מייצר כוריאוגרפיה לצופה בודדת בתוך החלל. הגוף שלך בתוך החלל, בכל מיני חללים של המוזיאון. חללי התצוגה, המעברים השונים, עד מצלמות בקרה, שירותים, וכן הלאה, לקבלה, ומי שיושבים בקבלה. עם המדריך, כל המקומות האלו הופכים לנראים”.

אילו ביקורות אנשים כותבים למוזיאונים?

“הטקסטים הם פשוט מופלאים. ‘אהבתי את האוסף, הוא היה קצת עצוב, אבל לדעתי אין בחירה בתפריט של הקפטריה’. או, ‘אם יש לך יום להעביר, זה לא מקום רע להיות בו’. או, ‘באוסף היו הרבה יצירות שאהבתי, אבל האשה בקבלה נראתה כאילו שזה היום הכי גרוע בחיים שלה ושהיא לא רוצה לראות אותך או אף אחד אחר בעולם’. כל מיני ציטטות שמצטברות להבנה שלא כל-כך פשוט לאסוף ולקבל מידע על מה זה מוזיאון היום. כל המקום מכוון לשירות ולמבקרים. אני חשבתי שזה ממש אוצר”.

יש בעבודה כוונה להיות חתרנית מול העבודות שרואים?

“האובייקט של המחקר הוא לא עבודה אחת ספציפית. אני גם לא יודעת מה יהיה מוצג בכל מוזיאון כרגע. זה נכון גם לגבי העבודה הזאת וגם לגבי עבודות אחרות שלי. דיברנו לפני הראיון על מודלים של התנגדות, על האפשרות לפעול נגד החוקים של המוזיאון. שיתפתי אותך במחשבה שלי שהרעיון שלאמנים יש חופש או טריטוריה משלהם, שבה הם יכולים לפעול נגד החוקים של המוזיאון, הוא אפשרות שהולכת ונחלשת, מתייתמת, או לא כל-כך קיימת. המוסד היום הרבה פחות מוצק ממה שהוא היה בפורמט המודרניסטי שלו. המוזיאון הנוכחי פועל כsoft power- פתוח, מקבל ומכוון למבקר והצרכים שלו. לכן העניין שלי הוא בחוקים. הפעולה הביקורתית, או הפעולה שיש בה אלמנט של חתרנות, היא לפעול יחד עם החוקים האלו ולהפוך אותם לנראים. ובחזרה לשאלה שלך, הפעולה הביקורתית לא פועלת ביחס או לא חייבת לפעול מול אובייקט אמנותי שיצרו אמנים אחרים ומוצג כרגע בתוך המוזיאון. היא יותר פועלת ביחס לסביבת התצוגה ולחוקים המרחביים שקשורים ל’מה זה מוזיאון’. המרחב הזה, אני מדמיינת אותו כרקמות הרכות של המוזיאון. התשתית הבסיסית יותר קלה לזיהוי”.

יש לך רצון לעשות משהו יותר דמוקרטי? לתת כוח לצופים, שלא יהיו רק פסיביים בתוך המוסד?

“לא. קודם כל, המוסד הוא המאפשר. אני לא עושה האקינג למוזיאון. מהבחינה הזאת של שיתוף הפעולה שלי עם הממסד, מעניין שהיריב העיקרי לרוב הדברים שאני עושה זאת מחלקת החינוך של המוזיאון. יש כמה וכמה מיצגים שלי שבוטלו, שהוזמנו על-ידי הצוות האוצרותי ובוטלו כי מחלקת החינוך לא הסכימה שאני אעשה אותם”.

איזה לדוגמה?

“למשל הפרפורמנס שעשיתי במוזיאון ישראל והיה מוצלח מאוד. מחלקת החינוך במוזיאון שלא אציין את שמו שלחה לי עשרות שאלות, האם אני מכירה כל מיני מונחים בחינוך ושאלות לגבי מה אני עושה. מה שהכי הרגיז אותם היה שעניתי, ‘זאת לא יחידה חינוכית. זה פרפורמנס. זאת יצירת אמנות’. זה הטריף אותם והם לא הסכימו בשום פנים שזה יתקיים”.

 

מה היתה העבודה?

“קוראים לעבודה ‘Frequently Asked’, בעברית קראו לה ‘שאלות בסוף’. עבדתי עם המתנדבות של מוזיאון ישראל. זאת קבוצה מעניינת, כי הן כמעט כולן מבוגרות, כמעט כולן נשים, הן עובדות בהתנדבות, שזה אומר שיש שם כלכלות אחרות של זמן פנוי, של קשר למקום והערכה, אבל הן לא מקבלות שכר. במוזיאונים בארצות-הברית, לכל המערך הזה שנקרא ‘docents’ יש המון כוח, אבל הוא מחובר יותר לפטרוני האמנות מאשר לחינוך המוזיאלי. זאת אומרת שזה קהל שנמצא איפשהו בין הציבור הרחב לבין המוזיאון. זאת קבוצה שגאה במוזיאון, וכשאני נכנסת למוזיאון ורוצה לעשות סיור באוסף, זה לא האוצר הראשי עושה לי את הסיור, אלא המתנדבות. הרבה מהן באות מרקע של אמנות, ומה שמעניין אותי, בהקשר של הידע הממסדי, הוא שהן גם מודרות ממנו. עולם האמנות מתנשא עליהן.

“סדרת העבודות הזאת נולדה מתוך שאלה שעדיין מעסיקה אותי. אם בדרך כלל היצירה נכנסת למוזיאון דרך הצוות האוצרותי ואחרי זה מועברת לחינוך, לתיווך, כדי להיות מוסברת ולפגוש את הקהל, מה אם אעשה עבודה במבנה הפוך? אתחיל מחינוך, ומשם תהיה עבודת אמנות שפוגשת את הקהל, במקרה הזה דרך מיצג. במוזיאון ישראל השתתפו בעבודה כ-30 מתנדבות. התחלתי איתן ביומיים מלאים של סדנה, בתוך אוסף האמנות העכשווית של המוזיאון. במהלך הסדנה נתתי להן הוראות משתנות כמו ‘תבחרי יצירה באוסף שהיית נמנעת מלדבר עליה בסיור’, ‘תבחרי יצירה באוסף שהיית יכולה להביא אותה למישהו בעיניים עצומות'”.

כדי לבחון איפה הגבולות של השיח על האוסף?

“לא, כדי לבדוק מה האינפורמציה הרלבנטית מבחינתן. הן כל פעם הסתובבו, וכל אחת מהן בחרה יצירה אחרת וכתבה עליה הסבר שלם. במהלך התהליך הזה, שהוא תהליך סדנאי, היה גם תהליך חינוכי. הן שיתפו את סוג המידע הזה. בסופו של דבר הן סיימו את הימים האלו עם 10 יצירות ועם 10 הסברים, שזה פחות או יותר, כידוע גם לך, כמו שאנחנו בונים סיור. במיצג נפגשו 30 צופים ו-30 מתנדבות לסיור אחד על אחד בתוך האוסף, סביב אותן היצירות שהמתנדבת בחרה. כל אחת מהן עשתה את זה קצת אחרת, אבל בעצם לא היתה לך אפשרות לתכנן את הסיור, אלא רק לבחור כל פעם את התשובה או את השאלה הבאה. היו כ-30 זוגות שהסתובבו כמו בריקוד סביב יצירות שעליהן ניתנה אינפורמציה שונה מאוד מזאת שבדרך כלל נותנים בסיורים. ההסברים היו מתוך התנסות אישית, טראומות, חוויות בתוך המוזיאון עם קבוצות שונות. זאת עבודה שהיא מבחינתי סוג של שיחת במה.

“מעניין אותי לראות בכל פעם איך העבודה הזאת מתנהלת, כי בסופו של דבר עבודה היא עבודה. למשל במקום אחד היא היתה אורחת של מחלקת החינוך, לעומת זה במוזיאון ישראל היא נבחרה על-ידי האוצרת מירה לפידות, ומעניין איזה קונטקסט היא מקבלת כשהיא נכנסת דרך האוצרות או דרך החינוך. כמה מחלקות חינוך במקומות אחרים פלטו אותה לגמרי. היתה לי שיחה מעניינת עם אוצרת שהגדירה את זה יפה: ‘ברור, מחלקת החינוך חסינה מביקורת’. כלומר, הם יכולים להסביר, אפילו ביקורת מוזיאלית היא חלק מהאג’נדה, אבל הם עצמם חסינים. אתה לעולם לא יכול לבקר את מחלקת החינוך”.

אם הייתי שואל את מחלקת החינוך באותו מוזיאון מה היתה הבעיה עם העבודה שעופרי כנעני מציעה, מה הם היו אומרים?

“אני חושבת שהם מרגישים שאני מבקרת להם את העבודה. שוב, הזכרת את האפשרות של טריטוריה אמנותית. אולי שאני מעמידה אותם במבחן, או מסתכלת עליהם, ומי אני שאגיד להם, וכן הלאה. ואולי אני מתכוונת ללעוג להם. מהפרספקטיבה שלי זה בכלל לא היה העניין”.

למעשה מחלקת החינוך היא רק חלק ממערכת יותר גדולה שמעסיקה אותך.

“אנחנו חיים בעולם שבו המוזיאון אוסף עלינו מידע. מי באו, מתי באו, מה המוצא שלהם, כמה באו, האם הם משתמשים חוזרים, כמה זמן הם בילו במוזיאון, מה היכולת החברתית שלהם, האם הם יכולים לבזבז כסף בחנות ובקפטריה ומה המוביליות החברתית שלהם. האם הם יכולים להיפך לאספנים. וכשכל הצופים מחזיקים מכשירים סלולריים, זה נהיה עידן של מוסדות אלגוריתמיים. כמה הדבר הזה מנוקה לחלוטין מתוך המרחב של התיווך? מדברים על יצירת האמנות, לפעמים יש שימוש במכשיר ולפעמים לא. אבל זה סוג משמעותי והולך וגדל של ידע מוסדי שלא נוכח ולא מונכח בכלל בתוך המרחב הזה. הוא נקי, לא רואים אותו בכלל. ואתה לא רק צורך ידע, אתה גם מייצר ידע, כל הזמן. אני שולחת אותות שאני כך וכך, וכמובן שבפעם הבאה שאלך לאתר, כל הפעילות המוזיאלית שלי באתר כבר שייכת לחומרים האלו, ואולי עוד מעט זה ישפיע על מה שאראה און-סייט, לא רק אונליין.

“הדבר השני שמעניין אותי מאוד, וזה כבר נכנס יותר ויותר לעבודות, זה הרגע הזה שתיווך נכנס לסטודיו. כל מה שקשור מהבחירה ועד ההפקה של יצירה שעשית והגיעה אל תוך המוזיאון. מצאו לה את התקציב, לפעמים זה כולל את זה שהיא הצטרפה לאוסף, אחר-כך מגיע איש מקצוע שהוא גם בדרך כלל אמן ותולה את היצירה. ואז מגיע הרגע הזה, שאנחנו מכנים אותו פבליקיישן, שבו היצירה פוגשת את הקהל, את הציבור, וזה לא סתם ציבור, זה ציבור קונקרטי. האנשים האלו הספציפיים שנכנסו למוזיאון בזמן הזה. הרגע של הפרסום הוא הרגע שבו אתה נהיה אירוע ציבורי. לפני שני עשורים או שלושה, כשאתה ואני התחלנו ללכת למוזיאונים, היה איחוד של זמן וחלל ברגע הפרסום. הלכתי למוזיאון תל-אביב וראיתי יצירה חדשה של רפי לביא. אולי קראתי עליה לפני. היום הרגע הזה של פרסום גם התארך והתפרק מהמרחב הפיזי.

“הלכתי לראות עכשיו תערוכה נפלאה של אדריאן פייפר. קודם כל ראיתי מדיה חברתית של אנשים אחרים מהפתיחה. במקרה של אדריאן פייפר, כשיש הצלבה גדולה עם אנשים שגרים איתי באותה עיר של התערוכה, ואלו תחומי העניין שלי, מספר היצירות שאני ראיתי מתוך התערוכה הזאת היה מאוד גדול. אחר-כך חיפשתי חומרים בעצמי. אחרי זה הייתי שם פיזית. צילמתי ושידרתי בעצמי במדיה כדי להראות שהייתי שם, וחשבתי שזאת תערוכה טובה, ורציתי להמליץ לכם לבוא. האיחוד של זמן ומרחב, מהחשיפה של ציבור קונקרטי לאובייקט אחד, נסדק לחלוטין. זה דבר שלאט-לאט הייתי מסוגלת לראות.”

גם פעולת ההתבוננות נסדקת.

“נכון. אני משקיעה הרבה זמן בלהתבונן באנשים מתבוננים. אני מכירה את הפרקטיקה הזאת טוב כי אני גם חלק ממנה. פתאום זה התבהר לי, ומעניין אותי לחשוב איזה סוג של התערבויות, או הערות, יכולות להנגיש את המרחב בעזרת הפקה של יצירה נוספת, כדי לדעת מה ואיזה יכולת בחירה נמצאת שם”.