המלצת השבוע: גלריה רוטשילד בוערת

גלריה רוטשילד בוערת. הדר גד העלתה אותה באש. הגלריה, שמטבעה היא צרה וארוכה, מנומרת בימים אלו בבדיה האדומים של גד. בדים שבהם עלים הם להבות וגזעי עץ הם עמודי אש. כמו פרוזדור מוגן בלב שריפה.

גד יוצאת לטבע עם בדים שכוסו מראש בפסטל שמן אדום (לעתים על גבי צהוב), רושמת את הצומח ואת הקברים הסמוכים לבית-החולים לחולי נפש שער-מנשה ליד עין-שמר, ולאחר מכן, בסטודיו, היא גורעת. אולי בידיים, אולי בציפורניים, שורטת ומושכת, מוחקת את האדום, חושפת לבן וצהוב מתחת. אני מדמיין שבעשותה כן אין היא נראית שונה בהרבה מהמאושפזים בבית-החולים. ייתכן שהמשיכה למוות ולטירוף היא השתתפות, טעימה מטעם המוות, טעימה מטעם הטירוף. התוצאה היא זיקוקי דינור ציוריים. האווירה היא של חורבן וסוף. של פנים הגוף האדום הגדל כמו שיחי פרא כנגד הוראת הגננים. כל שיח פה הוא סנה בוער. כל סנה פה הוא תוכו של הגוף הבוער ומשתרג, ענפים כוורידים, זלזלים וקנוקנות כנימים.

הדר גד, מתוך התערוכה “אדום”, גלריה רוטשילד, תל-אביב

יש מסורת ארוכה של ציור רומנטי (פרידריך, פוזילי) של קברים וצמחיית פרא. יש מסורת מפוארת של ציור מונוכרומטי בגריעה (מארק טנסי, גלעד אפרת). המפגש בין המסורות (מתברר בדיעבד) הוא זיווג משמיים; הפעולה הציורית כפעולה של חשיפת האמת, האור הצהוב, פנים הגוף, הטבע שהוא חוץ ומתגלה כמטפורה לפנים, ממש כמו שהסערה בים היא מטפורה לנפשו הסוערת של הנזיר של פרידריך.

זוהי תערוכה נהדרת, מרגשת, חכמה, וכשיוצאים מהאפוקליפסה האישית של גד לרחוב הסואן, המואר, אפשר שתתגנב לראש המחשבה, האימה, שמא זוהי גם תערוכה נבואית.

הדר גד, “אדום”, גלריה רוטשילד, תל-אביב.
אוצרת: סמדר שפי