“מה אתה אומר על האגרול?”

שחר טוכנר, אנחנו נפגשים במסעדה אסיאתית בנווה-שאנן לשיחה על התערוכה שלך בגלריה כורש, רצית שנעשה ראיון בזמן הארוחה.

“ועכשיו אני מסתכל על כל מיני מאכלים מיוחדים פה שלא רואים בכל מקום וחשבתי שאני מכיר. אני לא מכיר פה כלום. בוא ניקח אגרול”.

בוא נשמע על התערוכה.

“עם המזל שלי, בדיוק בפתיחה תהיה איזו מלחמה. אתה תראה, בכל פעם זה מה שקורה. למשל אמא שלי חשבה לעבור דירה לאילת. ‘בוא נראה מה קורה שם, נחמד שם, מרגישים שם בחופש, מזג האוויר חם ויבש, לא כמו הלחות של תל-אביב’. ואני רק חשבתי מה אעשה שם, באילת. אמרתי, מקסימום אני אצלול. יום אחרי עפו שם טילים ואחד נפל בתוך הבריכה. אז אצלי יש מזל, ככה. כשאנחנו הולכים פעם ב- לאיזו חופשה, אז קורה משהו.

“וזאת תערוכה שונה. בתערוכה אתה מצפה לראות דימויים. גם כאן הם קיימים, כי בזה אני עוסק, כמו עבודת החומוס שעשוי מקצף פוליאוריתן שהראיתי לך בסטודיו. אבל אני פחות מציף בדימויים, יותר עוסק בהצבה של אוכל בחלל”.

כל התערוכה עוסקת באוכל?

“כן, אוכל. המון דברים שאני עושה קשורים לאוכל. תשאל למה”.

למה?

“כי זה מה שסובב אותי בחיים, בבית. אנחנו אוכלים, מזמינים אוכל, רואים סרט, אוכלים פופקורן”.

זאת אומרת שאוכל הוא עניין.

“כן. גם יש הרבה דברים שאני לא אוכל. הייתי בדנמרק והם לא שמים ריסוס או אנטיביוטיקה באוכל. כשאוכלים את זה, הטעם שונה. כשחזרתי לישראל ואכלתי, הרגשתי שזה כמו להכין מיץ תפוזים מתפוז, רק כזה שאתה מוסיף לו מים וסירופ. אז זה הטעם פה”.

מלאכותי. אז בוא נדבר על אוכל. על העניין של לאכול.

“הרבה אסוציאציות מתחברות לאוכל, גם לאופן שמכינים. אני רוצה לקנות את המתקן הזה של נקניקיות מתגלגלות. הנקניקיות שמכינים עליו הן תמיד יותר טובות. בתנור הן מתייבשות. בסיר הן מתמלאות במים. אם תטגן במחבת זה לא זה. אבל ככה, על המתקן, הן מתגלגלות, הן עסיסיות. למה שלא יהיה לי כזה? גם מצחיק אותי איך שהן מתגלגלות”.

יש את המתקנים האלו בתערוכה?

“לא. אבל זה רעיון להמשך, הנקניקיות המתגלגלות. אולי בית מנקניקיות מתגלגלות. אולי אתה עולה על המתקן והוא מגלגל אותך”.

יש לך גם הרבה עבודות לא על אוכל. למה המיקוד הזה?

“רציתי תערוכה שמאגדת הרבה עבודות שמדברות על אוכל מכיוונים שונים, תרבויות שונות. כמו המדורה האמריקאית שקשורה לתרבות האמריקאית של המרשמלו, כשהמרשמלו הוא בכלל צרפתי במקור. מרשמלו זה סוכר עם ג’לטין שהיה קינוח ואחרי כן לקחו את זה לירידים וללונה-פארק. לקחתי שלושה צינורות מקרמיקה, צבעתי בכחול כאילו שזה בולי עץ אינדיאניים ושילבתי. אותו דבר פופקורן, שמתקשר ישר לסרטים, משום מה בקולנוע אתה יושב ואוכל את זה”.

פה בנווה-שאנן יש טקס בשם “בונה” בבתי-הקפה, שבו הנשים האריתריאיות קולות ומכינות קפה ומגישות אותו עם קצת פופקרן. שאלתי אחת מהן למה פופקורן, והיא ענתה “למה לא” והסבירה שאין לזה סיבה.

“אני אנסה את האגרול. נראה לי מעולה. חם! וואו. חם מאוד! סליחה, לא שמעתי, מה אמרת? מה אתה אומר על האגרול?”.

נהדר.

“אגרול הוא לא באמת סיני. הוא אמריקאי ועשה מסע חזרה לסין כדי להפוך לסיני. גם עוגיות מזל הומצאו בסן-פרנסיסקו וזה נהפך למסורת. אוכל סיני-אמריקאי הוא לא סיני. ועכשיו בגלל ישראלים כמוך, שלא אוכלים עם צ’ופסטיקס, הם פיתחו כמו הדבר הזה, נודלס בתוך לחמנייה. כמו לשים גפילטע-פיש בתוך פיתה”.

אם אתה עושה עבודה על חומוס, אתה אוכל חומוס? זה כמו להיכנס לדמות? להזדהות עם האוכל שלך?

“זה יותר כמו לחשוב כמו חומוס”.

איך חושבים כמו חומוס?

“אני חושב על איך עושים את החומוס, מה ששמים בפנים. איך עושים את החומוס התעשייתי? מצד אחד מייפים את האריזה, עושים את הפרסומות שזה טעים וזה, מצד שני מכניסים לזה חומרים לא בריאים ויותר זולים, שמשפרים את הטעם”.

מה ההתייחסות שלך לזה בעבודות?

“החומוס שלי עשוי מפוליאוריתן. הקצף הזה רעיל, אי-אפשר לאכול אותו, ואני לא מונע מאף אחד לנסות, שלא באחריותי, יש גם מי שאוכלים זכוכית. הוספתי יהלומים וטבעות, שימשכו ויהיו מעניינים. לצד החומוס יש לאפות שאני מדפיס על בד. גם העבודה של הסיר החצוי עשויה מבפנים מקצף פוליאוריתן. אתה לא יכול לאכול את זה, כי זה גם רעיל. אבל במציאות אנשים אוכלים דברים לא פחות רעילים בהנאה גדולה. בעיקר אנשים שאין להם אוכל, או שהם ממעמד נמוך. תסתכל במכולות פה מסביב, מוכרים המון מנות חמות, שיש להם ערך תזונתי נמוך, אם יש בהם ערך בכלל. הן למעשה מלח עם קצת פחמימות ריקות. אבל הטעם… זה נהדר! וקונים את זה לילדים, לארוחת צהריים, אוכלים את זה בעבודה. לי זה מספיק, תודה. וזה מפתיע אותי כי זה לא מזין בשום צורה. אבל בסוף זה ממלא”.

זה ממלא, אבל זה לא מזין.

“כשעשיתי את המסך פופקורן, הלכתי וקניתי במקום שמוכר תבלינים ודברים כאלו ארבעה קילו פופקורן. ככה, בשקיות, הלכתי מהתחנה המרכזית של הרצליה. שמתי סינר, לקחתי שקית זבל, והתחלתי למלא שקים של פופקורן. נהייתי אלוף בלהכין פופקורן”.

פופקורן מוכן נשאר לנצח? זה חומר לא מתכלה.

“אם הם נרטבים, הם מתפוצצים. אם אתה שם אותם בשמש, הם מתקלפים. בתנאים אידיאליים לא קורה להם שום דבר”.

בטח בתערוכה אנשים יהיו רעבים. יהיה אוכל?

“ברור, גרעינים ופופקורן. אולי אגיש מרק עם מסמרים ואקרא לזה מרק מסמרים. בזמן השואה, בגטו, סבא שלי עבד בנגרייה. הוא היה לוקח סיר גדול, מוסיף מסמרים, כי הנעליים היו מתפרקות. והוא היה שואל אתם רוצים הרבה מרק או פחות. אם היו מבקשים יותר, הוא היה לוקח מלמטה, כאילו שזה יותר. והיה מוסיף מסמרים ששקעו לתחתית. זה היה אסור, וככה הוא היה מבריח את המסמרים”.

אמרת אוכל, אמרת שואה.

 “הייתי קשור מאוד לסבתא שלי מצד אבא. כשהיא היתה בגטו, פעם אחת תלו להם על הגדר שק עם דגים. הם לקחו אותם ועשו ארוחה. מאז אני מדמיין את הסיטואציה הזאת. אני חושב, הרי הם היו צריכים לחיות מפרוסת לחם. איך אפשר לחיות ככה? לא יודע. זה כמו נס, ולא היה להם מה ללבוש”.

אתה מרגיש בר-מזל שיש לך תמיד אוכל על השולחן?

“כן. לפעמים לאנשים אין מה לאכול. גם ככה קשה לאנשים לצרוך אמנות, כי תמיד יש דברים יותר חשובים, למשל האוכל. מסעדות תמיד יותר מצליחות מאמנות”.

אם היית צריך להכריע בין מסעדה לאמנות, מה היית מחליט?

“אם ללכת למסעדה או לתערוכה? תלוי לתערוכה של מי, לא הייתי הולך לכל אחד, כי חבל לא לאכול סתם. או להשוות בין סלייס של פיצה לעבודת אמנות? אתה אומר לעצמך, וואי, יכולתי עכשיו לאכול את הפיצה. יודע מה, הייתי מסיים את התערוכה והולך לאכול גלידה. מסיים עם טעם טוב”.

“איש טבח שמו”, שחר טוכנר, גלריה כורש, ירושלים
אוצרת: ורד חדד
נעילה: 23.09.17