“אני לא ניצבת מול הקנבס הלבן, אלא בתוך חלל לבן”

שלום, אורה ראובן. אנחנו מדברים היום על התערוכה שלך “גו גו גולם” בגלריה הקיבוץ, שאצרה יעל קיני. נתחיל בכך שתציגי את עצמך.

“ככל שעובר הזמן ומצטברים חומרים ומעשים, אני מבינה שאני עוסקת באמנות רב-תחומית, לא רק במדיומים, אלא גם בנושאים שאני מטפלת בהם. התחלתי כאוטודידקטית בגיל 50, בפיסול באבן, ויצרתי במשך שנתיים מונומנטים בגובה שלושה מטרים במסגרת סימפוזיונים לפיסול באיטליה, ספרד, שווייץ וישראל. סיום הלימודים במדרשה ב-2006 סימן את סוף תקופת האבן שלי. נפתחו בפני ערוצים חדשים. שני נושאים עיקריים, והחיבורים ביניהם, מנווטים אותי: המשיכה לעיסוק בגוף האנושי, בעירום בעיקר, על משמעויותיו החברתיות והנפשיות, והמשיכה לחומרים שונים והסקרנות לעבוד איתם ולחבר ביניהם, במיוחד דרך מדיה דיגיטלית”.

ספרי על העבודות, וגם מסקרן אותי על איזה גולם מדובר.

“אחרי תערוכת היחיד הקודמת שלי ‘אדום פומפיי‘, ידעתי שאני חוזרת לסטודיו וממשיכה לעבוד עם נייר עיתון וקרטון, חומר מצוי בשפע ובחינם. זאת מחשבה פרקטית, אבל גם ערכית, על הכלכלה של האמנות, על עלויות של חומרים, על האפשרות להזמין צוות הריסה בסוף התערוכה ולא לאחסן אותה בסטודיו כמו מפלצת שדוחקת אותי הצדה, ובעיקר מתוך האהבה לחומר הזה, לנייר.

“נתקלתי בשקיות מלאות נייר גרוס על יד המתפרה שלצד הסטודיו שלי, וידעתי שזה יהיה הדבר הבא. עיסת נייר. בו בזמן אני יושבת ומציירת על האייפד. זה זמין, זה על הכורסה, לא דורש שום התארגנות של חומרים. עולם חדש של ציור. באותם ימים דאע”ש שחט אנשים מול העיניים שלנו, ובאופן הטבעי ביותר, בלי מחשבה יתרה, מצאתי את עצמי משחזרת את הסצינות המחרידות האלה על האייפד. ככה, מתוך עשרות סצינות, הוצאתי לבסוף שלושה ציורים, הדפסתי אותם על חצי גיליון ודימיינתי אותם מודפסים גדולים מאוד, כמו שהם עכשיו בגלריה, מכסים את כל הקיר.

“והגולם – הוא האלמנט הנוסף בן זמננו. בעוד דאע”ש טורף את העולם, המנהיגים לא זזים. גלמים. זה הביא אותי לחשוב על הגולם מפראג שיצר המהר”ל כדי להציל את הקהילה מעלילות דם. גם אנחנו יוצרים את המנהיג כדי שיוביל, יטפל, יגונן. ומה אנחנו רואים? מנהיגים שלא זזים. גלמים. הבנתי שהיצור הזה שאני מפסלת מעיסת נייר הוא הגולם”.

נחזור רגע לסיפור האישי שלך. בכל זאת, איך מתוך האמנויות הקלאסיות הגעת למדיה דיגיטלית?

“נחשפתי לעולם הדיגיטלי כמצע לאמנות במהלך הלימודים במדרשה. אהבתי את האפשרויות האינסופיות של הפוטושופ, כמו משחק שבץ-נא, כל שכבה יוצרת עבודה חדשה, וכולו קובץ על המחשב. כשזה בא מיד לאחר הפיסול באבן, הכי חומר והכי קלאסי שיש, הכי עבודה פיזית קשה שיש, פתאום העולם הדיגיטלי נראה לי מושך, בניגוד הזה. ואחר-כך בא האייפד, וראיתי את דייוויד הוקני מציג עבודות ענק שצייר איתו, והלכתי על זה. אבל בטוח שלא נפרדתי מהציור והפיסול הקלאסי. זה תמיד נמצא”.

בתערוכה משולבים סרטוני תלת-מימד. איך היה לך לעבוד עליהם?

“אני כמו חפרפרת, חופרת בלי סוף ברשת ונחשפת לדברים חדשים, כך גיליתי את הציור התלת-ממדי במציאות מדומה. זה לא סרטון, אלא אובייקט שמעלה שאלות על ההגדרה של ציור ושל פיסול. זוהי צורת אמנות חדשה. למעשה ציור מפוסל ניצב בחלל הווירטואלי שבתוך משקפי התלת-מימד, ומתוך המשקפיים אני יכולה לצלם אותו בסטילס או בווידיאו. מובן שהסרטון הזה לא מעניק שמץ מהחוויה של צפייה במשקפיים בציורים. זה אפילו לא כמו לראות צילום בגודל גלויה של ה’גרניקה’, כי ה’גרניקה’ על הקיר וגם בגלויה היא ציור דו-ממדי. אותו דבר במידות שונות. סרטון דו-ממדי לא מעביר את החוויה החזקה והרב-חושית של התלת-מימד, האופף אותך במשקפי Vive.

“אחרי שנרגעתי מהפעמים הראשונות התחלתי לחשוב איך מפיקים מהחוויה הזו אמנות. משהו שיהיה מעבר לגימיקים לכאורה שהמדיום הזה מציע. משהו שיהיה המשך לתכנים ולצורות שאני עוסקת בהם, או חידוש שלהם. הציור עשה סיבוב של 360 מעלות מרגע היוולדו על קיר המערה ועד שהגיע לכאן. אני לא ניצבת מול הקנבס הלבן אלא בתוך חלל לבן, או שחור, שאין בו שמיים או קו גבול עליון, ואין בו קו גבול תחתון, מרחב עצום וריק שבתוכו אני יכולה להניח קווים כתמים ונקודות. מרחב. לא משטח. הקו שאני עושה הוא קו המתעגל סביבי למשל. והכדור שאני עושה הוא לא עיגול מצויר עם הצללה המציגה אותו ככדור, אלא הוא כדור שאני הולכת סביבו כדי לתת בו שיער מאחור ועיניים מלפנים”.

אפשר לצפות בתנאים די זהים בסרטונים, בכל מקום שהוא. כמי שעוסקת במקום הזה, יש לזה משמעות בעינייך?

“עבודות במציאות מדומה או לחלופין במציאות רבודה, הקרנות למיניהן, ממציאות מחדש את ההתייחסות לסביבה של האמנות. האפשרות להתנתק מארבעת קירות הגלריה היא לא חדשה, ויש בה היבט של שחרור האמנים מכבלי הגלריה. זה דורש ממבקרי אמנות וצרכני תרבות להיות ערניים, כי אי-אפשר להתבסס יותר רק על מה שיש בגלריות ובמוזיאונים. זה דורש אומץ גם מהאמנים להתנתק מהגלריות. זהו תהליך כאוב לכל הצדדים, אבל משחרר. לכאורה זה מייתר את הגלריסטים ואוצרי הגלריות, אבל רק לכאורה. זהו תפקיד שצריך להתעדכן ולהתאים את עצמו למציאות חדשה ולשיתוף פעולה מסוג אחר עם האמנים והקהל. למשל אלה המובילים סיורי אמנות תפורים יותר למצב החדש הזה של אמנות במקומות שונים ומשתנים.

“עד כאן ההיבט הפרקטי, כלכלי וחברתי של הניתוק ממקום ספציפי. אבל בשבילי האתגר הוא אופני יצירה חדשים וצורות חדשות של אמנות במציאות מדומה. ולעניין הזה יש שני היבטים. הראשון הוא השאיפה להשתמש בעולם כולו כמקום. זה מתחבר לצורך לקשור בין עבודה למקום שבו היא מוצגת, והעולם מלא מקומות, אז למה להיסגר בין ארבעה קירות גלריה? אמנם גלריה או מוזיאון טעונים ביוקרה וחשיבות הנובעות משלל גורמים, אבל הפיתוי להשתמש במקומות שהעולם כולו מציע הוא גדול.

“ההיבט הנוסף הוא היכולת לראות אותו וידיאו על מסך גדול בבלגיה או בתל-אביב ואותו ציור דיגיטלי במשקפיים שיש לך בניו-יורק ולי בתל-אביב. אז חצי תערוכה מפסלי נייר מוצגת בגלריה הקיבוץ, וחצי תערוכה דיגיטלית אני שולחת כחבילת קבצים. בעולם שבו אמנים רוצים שיראו את העבודות שלהם הרבה ככל האפשר, זה יכול לדחוף להשתלטות של עבודות דיגיטליות שניתן בקלות לשלוח. ובכל זאת, הכרחי לראות את עבודות המציאות המדומה בתוך החלל המכיל את כל העבודות”.

ההקשר של הדברים הוא המציאות הישראלית. נראה שיש לך מטען גדול על החיים בישראל, פוליטית ומגדרית. איזו התייחסות יש לזה בעבודות?

“בסדרת התצלומים המטופלים ‘מסגדים בתל–אביב‘ שאלתי על אפשרויות העתיד המדיני-חברתי שלנו. חלק מהעמדה המגדרית שלי בא לידי ביטוי בתערוכה הנוכחית, בציור הגבר עם הזקפה התוקף בסכין ילד קטן. האזור שמחת לחגורה מפעיל את הגברים, לטוב ולרע. אותו דבר מבוטא גם בפסל הגולם, שהשלד שלו הוא כן ציור עם שלוש רגליים, כשהרגל הקדמית נראית כמו איבר המין שלו. זהו הבסיס שלו.

“היבט אחר נמצא בציורי הגברים העירומים, שזכותי כאשה להתבונן בגבר עירום וליהנות מלצייר אותו מאהבת הגוף הגברי, כמו שגברים ציירו נשים עירומות מתוך אהבת גוף האשה. זהו אמנם היפוך מגדרי, אבל לא כזה המבקש ‘להחזיר’ לגברים מה שלכאורה עשו לנשים, החפצה, אלא מתן לגיטימציה לנשים לאהוב את הגבר בעירומו, לגיטימציה שאין להן עדיין”.

את רואה את עצמך ממשיכה בקו הזה, של שילוב ציור ומדיה דיגיטלית?

“בגדול, אני נערכת לחיפוש אחר אופן יצירה חדש שישלב בין הציור במציאות המדומה לבין מקום פיזי. עוד לא היה דבר כזה בשום מקום בעולם, ככל הידוע לי. הציור הזה בחיתוליו ויש לי עוד המון שעות להשקיע כדי להבין מה אני יכולה להפיק ממנו. העבודות עדיין מוצבות בגלריה, וכל עוד הן שם אני רתומה לעגלת התערוכה הזאת. אתה יודע, זאת חוויה עכשווית מוכרת וידועה לאמנים. עובדים בסטודיו שנתיים או יותר, מעמידים תערוכה לחודש ימים, שחולף בן רגע, פפפפף וזה איננו. הייתי שמחה לאיזשהו פורמט אחר”.

אורה ראובן, “גו גו גולם”, גלריה הקיבוץ
אוצרת: יעל קיני
שיח גלריה ונעילת התערוכה: 5.8.17
צפייה בסרטוני תלת-מימד: 28-29.7.17