“עובדת, שורדת ומנסה לעשות קסמים”

אניה קרופיאקוב, שלום. למה בתערוכה שלך “כמעט כמו השטן” בסדנאות האמנים בתל-אביב אין טקסט?

“אין טקסט כי האוצר איתן בוגנים מתנגד לזה ואוהב את הרעיון של ‘המתבונן החכם’ או הרגיש. חוצמזה הוא מאמין בחלל התצוגה שהוא אוצר, זה סטודיו מבחינתו. צריך להתייחס הן למקום והן לנקודת הזמן שבה עובדים כמהלך של עשייה”.

עכשיו נתחיל מההתחלה. תציגי את עצמך וספרי מה את עושה.

“אני אמנית צלמת. סיימתי את המדרשה בהצטיינות בצילום, יש לציין. מגיל 15, כשעוד לא היתה לי מצלמה, רק יכולתי לדמיין איך אני עוצרת את הזמן ברגעים האלימים שלו והופכת אותם לאפיזודות קסומות. זה איפשר לי להמשיך הלאה. גדלתי בפרדס-כץ ואחרי זה ברמלה, אמא מנהלת חשבונות ואבא מהנדס בניין. תמיד היתה לי מעין כמיהה, הייתי אומרת, לראות מאגיה. והצלחתי. הייתי רוצה לעסוק רק באמנות, בצילום, ולראות את המאגיה הזאת מתקיימת כל הזמן. אבל אם אעשה רק אמנות לא אשרוד, אז אני מצלמת, מעבדת, מרצה ומאפרת, והכל ביחד והכל לחוד, עובדת, שורדת ומנסה לעשות קסמים. יש לי מדור בשם ‘שעשועי שבת של אושיות תרבות’, ובהם גם אתה!”.

אני עדיין מתקשה לעכל שהתצלומים האלו מסתובבים ברשת. 

“בזמן שאתה מובך, אספר לך עוד אנקדוטה. ‘הפלט האטומי של שימורי הזכרונות’, כך אני קוראת לעצמי. העבר הקומוניסטי שהיה נוף ילדותי המוקדמת מאוד מאפשר לי להדהד לכאן את התרבות הרוסית שאת משקעיה המדומיינים אני עדיין סוחבת איתי, באותה המידה שמנסה למחוק אותם. זה יחס בלתי פתור להווה ולעבר, ואולי זה מבט נשי ורפלקסיבי על תקיעות”.

זה בא לידי ביטוי בתערוכה?

“העובדה שהחלל הוא סוג של סטודיו, והאג’נדה של איתן בוגנים היא להציג בחלל סטודיאלי שאמורים להגיע ולשקוע בו בעבודה, נתנה לי ספקטרום רחב יותר וידידותי לעבודה. זה איפשר לי לעבוד לא מתוך מחשבה של ‘הנה, להלן תערוכת היחיד המוזיאלית שלי’, אלא למצות ויזואלית את התהליך שבו אני נמצאת בשנים האחרונות, בין דברים קיימים שהיו בהוויה לבין דברים חדשים שחיכו כה רבות למיצוי. מבחינתי, החלל והתערוכה הם שלב חדש בעשייה שבין לבין, בשינוי צורת הצילום, בהעזה.

“בתערוכה הזאת הצלחתי לחזור למצב צבירה של עשייה, כלומר עבודה רצופה של יום ולילה ללא שינה. בין אם את רוצה או לא, זה מכניס אותך למצב אינטנסיבי, זה מאמץ את המוח. אני נהיית פרודוקטיבית וחדה ככל שהזמן עובר ושעות השינה מצטמצמות. בשביל התערוכה חזרתי להדפיס במקום האהוב עלי מכל, המעבדה הדיגיטלית של המדרשה, שהייתי מעבירה בה אינספור שעות בעבר. כשעברתי לתל-אביב, הפסקתי להדפיס שם, מה שהיה לא פשוט בכלל – הרגל ההדפסה וראיית הצבעים הכרחיים עבורי כמעט כמו הצילום עצמו. דימוי קיים יכול להתעורר לחיים רק אחרי שאדפיס אותו. הפקתי עבודות שהסקיצות שלהן שכבו זמן רב במגירה, כתובות ולא מצולמות. הפעם התסריט הגיע מהזיכרון, אבל אני לא יודעת אם זה זיכרון אמיתי. הוא היה גם אמיתי וגם מבוים”.

במצב כזה, איך מחליטים מה נכנס ומה לא נכנס לתערוכה?

“כאן היה העניין של לעבוד עם איתן. הוא חד, לא מתברבר ויודע להגיד מה לא עובד ומה עובד. זה יפה. אני רגילה לפתוס ולדרמה, וציפיתי כמובן לתגובות גדולות כמו ‘וואו ואוואו וואוו’. איתן הסביר את עצמו פעם אחת בשיחה אישית ואמר, ‘אניה, יפה זה הרבה מאוד’. וקיבלתי את זה. להבין את משמעות התהליך והמשמעות של להציג בחלל פחות מתוקתק, ללא תקציב, היתה החלטה שהייתי צריכה לעבוד איתה. כלומר, ממש לעבוד עם המקום ולרקום, מבחינתי לפחות, התחלה של שיח חדש בצילום שלי. יצא פחות מוקפד הפעם, יותר משוחרר”.

אמרת לי שהיית רוצה שהתערוכה תישאר לא פתורה. מה זה אומר? 

“שאני רוצה שהייה. שישתהו יותר. שישאלו מה הם רואים. מה אמיתי ומה לא. אין טקסט, יש רק את השם: ‘כמעט כמו השטן’. הייתי רוצה שהצופה יקרא את הרקמה, שיהיה חכם”.

מאיפה הגיע השם הזה?

“‘כמעט כמו השטן’? השם בא בהבזק של רגע, כמו שאני אוהבת. הגיע שליח אוכל שנראה כמו רוקר ותיק, ועל השאלה ‘כמה זה?’ הוא ענה: ‘כמעט כמו השטן, 66′. כששמעתי את זה הכל התחבר יחד. הצמרמורת שעברה בי באותה הרגע לא הטעתה, ידעתי ש’כמעט כמו השטן’ זה עלי”.

 

אניה קרופיאקוב, “כמעט כמו השטן”
אוצר: איתן בוגנים
סדנאות האמנים, תל-אביב
שיח גלריה: 28.7.17
נעילה: 29.7.17