האבנים המדברות של מודיעין הפלסטינית

אבנים הן מראות של הוויה. הן יומנים המספרים את היווצרותו וצמיחתו של היקום, הן חלק ממעטפת כדור הארץ, חלק ממארג חיים. מקורן מאדמה אחת, אך על פניה מוקמים ונמחקים במהלך ההיסטוריה יישובים וערים. אבנים הן השתקפות של החוצבים בהן והחולמים באמצעותן. הבונים באבן, החוצבים בהן, המסתתים אותן, המלטשים אותן – בוראים ציביליזציות. הם מותחים קווים, משרטטים מפות של גבולות מדומיינים, לא אפשריים. באמצעות אבנים הם עמלים להפוך מקום לאוטופיה ויוצרים חלוקות כמו “טריטוריה ישראלית” או “טריטוריה פלסטינית”. בהמשך לתצלומיה מגיא בן-הינום, אתי שוורץ מצלמת במחצבות העיר הפלסטינית רוואבי. עבורה, תחת רגליהם של תושבי “רוואבי” ו”ירושלים” שותקת אותה אדמה, ולה רצף גיאולוגי אחד.

יש אמנים שרוצים שנדע שאנחנו מרבים לדמיין. חורחה לואיס בורחס, למשל, כותב על ממציאי טלן, כוכב לכת שלאומיו מדומיינים. הוא בונה באמצעותם תרבות אחרת של עולם אידיאלי כתמונת מראה לעולמנו הממשי. הממציאים של טלן, הוא מספר, הגו היסטוריה הכוללת אדריכלות, מיתולוגיות, לשונות, קיסרים, ימים, פילוסופיה ותיאולוגיה. “מהמדור ההיסטורי (920) נודע לנו שעקב הרדיפות הדתיות במאה הי”ג, ביקשו האורתודוקסים מקלט באיים אלה, שם שרדו עד היום האובליסקים שלהם ובחפירות מוצאים לעתים לא-נדירות את אספקלריות-האבן שלהם”.[1]

שוורץ מעניקה לתערוכה כותרת הלקוחה ממלותיו של בורחס. היא מבינה שכדי להוכיח את קיומו של הקוסמוס האשלייתי, בורחס חייב לתאר את האבנים של טלן, מהארכיאולוגיה ומהארכיטקטורה.

עבור שוורץ אבנים הן עדות, הן מַרְאָה של הזמן ושל המקום. לעתים שוכחים את מהותן והופכים אותן להוכחה או לסמל. כשאנשים מייצרים קהילות מדומיינות, הם משתמשים בהן כדי לדמיין בעלות, שייכות, טריטוריה, לאום – ולהצדיק אותן. הקהילות מדומיינות כיוון שרוב חבריהן אינם מכירים אלה את אלה, אולם בתודעתם מתקיים דימוי של שייכות לאותה קהילה. הם חולמים על קהילתם, מקריבים את כל עולמם עבור בנייתה ואפילו מוכנים למות עבורה. לשם כך הם נעזרים באבנים וגם בתצלומים. באמצעות פעולת הדמיון קמה מדינת ישראל והומצא מחדש הלאום היהודי.[2] אותה פעולת דמיון הובילה ב-1988 להכרזה על הקמת מדינת פלסטין, חרף העדר ריבונות על טריטוריה.

כשבאו החלוצים לארץ-ישראל הם בנו אותה מתוך חלום. הם ראו לנגד עיניהם את האדריכלות המודרנית, קיוו ליצור אירופה במזרח התיכון. הם דימיינו בתי-קפה, שדרות עצים, גימנסיה, בתים עם גגות רעפים. הם חלמו את עברם. איך מדמיינים את העיר הפלסטינית המתוכננת הראשונה? מעניקים לה שם מוכר. רוואבי פירושו בערבית “גבעות”, בדומה ל”גבעתיים”. משווקים אותה כ”מודיעין הפלסטינית”, כעיר מודרנית “ירוקה”. מתכננים בתוכה אמפיתיאטרון בסגנון העת העתיקה המזכיר את זה שבקיסריה. מציבים שדרת חנויות בצורת קניון פתוח, מסגדים, כנסייה, מרכז כנסים, בית-קולנוע.

רוואבי היא עיר שנוצרה ביוזמה של איל-הון פלסטיני-אמריקאי ובבעלות של תאגיד קטארי-פלסטיני.[3] עיר פלסטינית סמוכה לרמאללה, המתעצבת בסגנון שבין מזרח למערב. אדריכליה תיכננו אותה מתוך הערצה לאמנות הקלאסית. אולי עבורם רוואבי היא סמל לחיים המשלבים מסורת פלסטינית עם תרבות מערבית. כשנזקקו למראות של חלום, ניכסו גם הם את אלה מההיסטוריה המערבית: הם החליטו לנתק את המינרט ממבנה המסגד ולהעניק לו מראה של אובליסק. שוורץ בוחרת להתמקד בנקודת הניתוק, במעבר אל מקור ההשראה. אבני האובליסק מלוטשות ונוצצות ונדמה כי צבען זהב. הן משלבות פסוקים מן הקוראן בקליגרפיה עתיקה, כזו שרוב תושבי רוואבי לא יוכלו לקרוא, אבל היא תייצר תחושה של עבר בראשיתי, מצרי, רומי, ערבי. שוורץ מצביעה על האפשרות שטומנות בתוכן אבני האובליסק הפלסטיני ליהפך בעצמן ביום מן הימים לממצאים ארכיאולוגיים של הקהילה החדשה.

בדומה לשוורץ, שמצלמת את החלום הפלסטיני בהתהוותו, אלפרד ברנהיים היה אחד מצלמי החלום הציוני. כשכיוון את מצלמתו אל אבנים, הן התעוררו לחיים. בתקריב של אבני ירושלים הוא חשף את עורן השברירי. הוא יצר דיוקנאות של אבנים, ניסה “לצייר את נשמותיהן” תוך התבוננות בקמטי פניהן ובסימנים שהותירו עליהן היסטוריות בנות אלפי שנים. מישהו הניח אבן על אבן, קרעים מסלע. בעבר אולי ניכר הדיוק שבחציבתן. בתצלומים שלו הן נדמות כחיות בתוך תהליך אטי ומתמשך של שינוי והזדקנות. הזמן פצע בהן פתחים, חורר מערות נסתרות, שקעים וחריטות. לתצלום הזה הוא לא העניק תאריך, הוא הותיר את הזמן שלנו כרגע אחד חולף בתוך חיי אבן.[4] כשהיה בן 80 התנוססו תצלומי האבנים שלו על קירות משכן הכנסת, וברנהיים היה לצלם הלאומי.[5]

בתהליך השתהות דומה מתמקדת שוורץ בפנימיותן של אבנים. היא מתבוננת בשני גושים זהובים הזולגים זה אל זה וכמהים לחיכוך. תשוקתם זה לזה מבטלת את האפשרות לאמוד את משקלם או גודלם. חיבורם בונה את טבור עולמם. על גבם חקוקים הסדקים והחריטות הטריים. הזמן טרם עשה בהם סימנים. החוצבים את הסלע ברוואבי חושפים את צבעה הזהוב של האבן ואת רכות בשרה. שברי הסלעים נותרים כמזכרת עירומה ומתפוררת של פנים האדמה, חלק ממרקם של חיים ושל מקום. בתקריב פנורמי לוכדת שוורץ אבנים המסודרות כחתך ארכיאולוגי מרובד של שכבות סלע. בסיסו רסיסי סלעים ונדמה שסלע מלוטש ניצב איתן מעליהם. ברווח בין הסלעים הונחה בעדינות שרשרת אבנים קטנות. על הסלעים מעליהן ניכרים סימני מכונות, רשמים מהמתכות שחדרו לתוכם והיכו את צורתם. ממעל השמים, מקדשים ומאדירים את המבט העובר מן הקרקע אל על. הנקודה האדומה שמעטרת את המבנה אולי מסמלת את סדר הדברים: מרסיס לאבן, לסלע, לחומה.

אך האבנים של רוואבי אינן ממצאים ארכיאולוגיים, האדם רק החל לעשות בהן שימוש וההיסטוריה שלהן היא בעיקר פנימית. כאשר שוורץ מצלמת את הצבות האבנים שנחצבו, הן נראות לעתים כחומות קיקלופיות ולעתים כמזבחים קדומים. את ראשוניות קיומן רושמים החוצבים של רוואבי בשפת סימנים משלהם. בדומה ליוצרי ציורי המערות הפרהיסטוריים, הם מעטרים את הסלעים בכתמים וצורות באדום, שפשרם מובן רק להם.

כמעשה דאדאיסטי יוצרת שוורץ קומפוזיציות בקווים שחורים. תהליך עבודתה דומה לפוטוגרמות שהיו אהובות על מורי הבאוהאוס, ובעיקר על לסלו מוהולי-נאג’. היא מניחה בסדר אקראי דפים שעליהם פסי דבק שחורים לאורך ולרוחב. הדפים, שארית של סריקות סרטי המצלמה, מסודרים כשכבות ארכיאולוגיות של פעולות צילום. הקווים השחורים של שוורץ מזכירים את הקווים ביצירותיו של אמן הבאוהאוס תיאו ון-דוסברג, שהאמין שקו יכול להיות יצירת אמנות בפני עצמה; שהקו הוא ראשית כל דבר, טרום מחשבה של תכנון ובנייה.[6]

התיחומים של שוורץ נעדרי אובייקט, מסמנים את החלל הריק שהותיר הדימוי. הקווים השחורים יוצרים חלוקה, אומרת שוורץ, משרטטים חומות שלתוכן ניתן לצקת תכנון של תמונה או של עיר. כמו האבנים, כשהקווים נערמים זה על זה הם מייצרים חסימה של מראות והופכים לנעדרי נופים.

שוורץ מתארת את הסלעים והאבנים כזכרונות ממעמקי האדמה. הם אמנם הופכים למסמנים של גבולות ותיחומים, אך הם אינם נענים לתכתיבי הזמן הפוליטי. הרצף ההרמוני שלהם ממשיך להתקיים למרות הנסיונות לשבור אותן.

המאמר מלווה את תערוכתה של אתי שוורץ “מראות אבן”. גלריה עינגא, תל-אביב. נעילה: 15.10.16

[1]  בורחס, בתוך “בדיונות” (עמ’ 17). תרגום: יורם ברונובסקי, הוצאת הקיבוץ-המאוחד.

[2] אומה, לפי בנדיקט אנדרסון, “היא קהילה פוליטית מדומיינת, המדומיינת כמוגבלת וכריבונית מעצם הגדרתה”. ר’ “קהיליות מדומיינות”, אנדרסון (עמ’ 36). תרגום: דן דאור, האוניברסיטה הפתוחה.

[3]  שירה וילקוף, “הניסוי של רוואבי“, האתר “שיחה מקומית”, 20.9.14.

[4]  על-פי נתוני אתר מוזיאון ישראל, הדימוי צולם לפני 1948.

[5] בשנת 1934 הגיע ברנהיים מגרמניה לפלשתינה והביא עימו מסורת צילומית עשירה שהושפעה מאמני “האובייקטיביות החדשה”, מאמנות קלאסית ומאהבה לממצאים ארכיאולוגיים. בפלשתינה התפרסם כצלם ארכיטקטורה של מוסדות המדינה שבדרך ושל האליטה המקומית, התרבותית והפוליטית. הוא צילם אישים שהעריץ כחיים ויצמן ודוד בן-גוריון. תצלומים אלה ודיוקנאות ממלכתיים אחרים שיצר הופיעו לבסוף גם על בולים ושטרות כסף. ר’ “בין ברלין לירושלים. בתוך פנים, חזיתות ועוד – צילומיו של אלפרד ברנהיים”, מוזיאון ישראל.

[6]  תיאו ון-דוסברג, אמן, אדריכל ותיאורטיקן, ייסד בהולנד את קבוצת דה-סטיל, תנועה אמנותית בתחומי הציור, העיצוב והאדריכלות. ב-1921 הגיע אל רפובליקת ויימאר וכיהן כמורה בבאוהאוס. הוא לימד על קווים היוצרים הרמוניות, על קומפוזיציות ועל קונסטרוקטיביזם. ר’ ויטפורד, פ’ (2012), “באוהאוס”. תרגום: תמי אילון-אורטל, רסלינג.