האחרת האולטימטיבית

מיטל כץ-מינרבו, שלום. אנחנו נפגשים כדי לדבר על התערוכה שלך “הצמח הרגיש” בבית האמנים בירושלים, שאצרה סאלי הפטל-נוה. ספרי מי את?

“נולדתי בירושלים, ושנה אחרי כבר הייתי במטוס לקראקס, הבירה של ונצואלה. שם גדלתי. למדתי איור והייתי קשורה לסצנת הקומיקס והעיצוב הגרפי המקומית. חזרתי לארץ לפני 21 שנה, למדתי תואר ראשון במדרשה ותואר שני בבצלאל”.

ספרי על העבודה החדשה שמוצגת בתערוכה.

“לפרויקט קדם מחקר עמוק במגוון נושאים שנכנסים תחת מטרייה אחת: גותיקה, שאותה אני חוקרת בחמש השנים האחרונות. התערוכה היא רגע השיא של המחקר, שממזג נרטיבים של מדע וטכנולוגיה, יחסים בין רגש למסחר, היררכיות חברתיות חדשות, מגדר וזהות, האחר והמפלצתי. נרטיבים של רוחות רפאים ונוכחות אחרת. כל אלה תחת הפריזמה הרחבה והעשירה של התרבות הוויקטוריאנית האנגלית, הרחוקה בזמן וקרובה אלינו יותר ממה שאנחנו חושבים מבחינת תכנים וההתפתחות האנושית העכשווית”.

איך גותיקה קרובה אלינו יותר ממה שאנחנו חושבים?

“גותיקה היא שדה מאוד מורכב, שבו מתערבבים מושגים ונושאים שונים כמו גרוטסקה, אימה, הגוף האחר, מפלצתיות ועיוותים גופניים, אסתטיקה של כיעור, מוות, אופנה, כלכלה, טכנולוגיה וויקטוריאניות. היא אלטרנטיבה למרחב מחשבה ועשייה. הגותיקה מציגה את החושך והאימה בתור אדמה פורייה ליצירת סדרים חדשים, פוליטיים ואסתטיים. היא מציגה את הצד היפה של המודרניזם, ובעיקר מאפשרת להשתחרר מהשמש החושפת ואמנות דלות החומר, שהם אבני דרך של האמנות הישראלית, המודרנית והעכשווית. אני מבקשת לשאול איפה המקומות החשוכים, כי איפה שיש שמש יש גם צל, ושם מעניין אותי להיות; במקום שכלום לא חשוף ולכל דבר יש פוטנציאל התגלות, מקום שבו פועלים חושים אחרים והנוכחות היא שונה. איפה שאני מרגישה נוח להשמיע קול”.

איך הגעת לנושא?

“הקשר שלי לגותיקה התחיל לפני שידעתי שהמושג הזה קיים. במשך הלימודים במדרשה הרגשתי שהרעיונות והנראות של העבודות שלי שונים מאוד ממה שנראה בשדה האמנותי באותם ימים. ההתמקדות באחרות ושונות הפכה להיות הנושא המרכזי שלי, כשהתחלתי לצייר מתוך ברושורים של הוראות בטיחות של מטוסים שאספתי בנסיעות לוונצואלה. חקרתי את שפת שדות התעופה ואת האסתטיקה של הברושורים הללו, והבנתי שני דברים משמעותיים: ששדות תעופה הם מקומות מחוץ לזמן ולמיקום גיאוגרפי, מקומות שבהם הזהות של כל אחד שנמצא בהם יכולה להשתנות; ושהברושורים הללו מבשרים על הקטסטרופה הקרבה ובאה. עבדתי עם צבעוניות עשירה ובטכניקה מאופקת. הציורים, בני שני מ”ר כל אחד, נראו כמו הדפסים ענקיים, למרות שהכל נעשה בעבודת יד. השימוש בצבעים והטכניקה הדגישו את תחושות האימה והפוטנציאל של הקטסטרופה.

“בסיום הלימודים ואחרי מחקר מעמיק על הגרוטסקה והפריק-שואו, שנמשך שבע שנים, העיסוק שלי באחרות לקח כיוון חדש. בתואר השני בבצלאל הוקסמתי מעיוותים גופניים ופנומן התאומים הסיאמים. היחס לגוף המפלצתי כאובייקט למחקר חשף בפני עולם שלם של צילומי בני-אדם עם ארבע רגליים או ידיים, שני ראשים ועוד דברים מהסוג הזה. הם נראו כמו אובייקטים: שולחנות, כסאות. התחלתי להסתכל סביבי והבנתי שהמפלצות נמצאות במרחב הביתי והקרוב אלי, שולחנות נפתחים כמו תאומים סיאמים מחוברים מהבטן, כורסאות כפולות, מנורות המשתלבות עם חיות, כולם נראו בדיוק כמו הצילומים של אותם אנשים כפולים ומעוותים. הטכניקה של הציור גם השתנתה, הפאלטה העשירה התחלפה לצבעוניות של הפרשות גוף חומות וצהובות. הצבע התחלף מאקריליק ללכה תעשייתית, ומשיחות מכחול מהירות בנו את הדימוי כמו ציור זן. הנראות של הציור היא של ריקבון ומוות”.

ובאמת סאלי סיפרה על המהפך שעשית בעבודות בתקופה האחרונה. תוכלי לספר איך זה היה מבחינתך לשנות מדיום ולהציג פיסול ואובייקטים?

“זה היה מרענן ומרגש. לא הייתי מגדירה את זה כשינוי, אובייקטים הם מרכז העיסוק שלי כבר הרבה שנים. דרך הציור אני ממקמת את האובייקט/חפץ/דומם כ’אובייקט הציור’, כסוג של אמירה אסתטית ופוליטית. האובייקטים שאני מציירת חיוניים ומפלצתיים בו בזמן. המעבר לאובייקטים אמיתיים ממשיך את דרך ההתייחסות שלי לדימויים שלהם. לא הייתי קוראת להם פסלים, כי אני לא פסלת. אני ציירת, ולדעתי הציור קיים בכמה מהאובייקטים שיצרתי עבור התערוכה”.

מה רואים בתערוכה?

“מוצגות בה שתי ליטוגרפיות שעליהן יש דיוקן של איש קקטוס, אינטרפרטציה אישית לאיש הקקטוס של אודילון רדון. רואים ז’קט שחור זרוק על הרצפה כמו נשל, כאילו מי שלבש אותו נעלם באופן פתאומי. על פודיום נמוך ושחור מפורמייקה מונחת צנצנת פעמון שבתוכה רוח רפאים של ספר או כריכה של ספר עשויה מנייר בטכניקה של הדפס בלט משולב עם רישום. כותרת הספר כאילו נשמעת מתוך צנצנת הפעמון – Stories of Strange Women, אוסף סיפורים על נשים מתחילת המאה ה-20. על הרצפה שוכבות חמש אותיות ממראה חתוכה שמרכיבות את המלה cacti, המגדירה את משפחת הקקטוסים כסוג/מין. על הקיר תלוי טקסט של מאיה שמעוני בלבן על גבי שחור. על הרצפה מונחת ערימה של פנזינים שייצרתי עבור התערוכה”.

איך הטקסט של מאיה שמעוני משתלב בעבודות? זאת היתה עבודה משותפת?

“מאיה שמעוני ציירת נפלאה וכותבת וירטואוזית שקרובה לעשייה שלי המון שנים. כשביקשתי ממנה לכתוב  טקסט עבור התערוכה, תיכננתי שהוא יופיע בפנזין. אבל כשקראתי אותו בפעם שראשונה, בוורסיה הראשונה שלו, הבנתי שהוא חייב להדהד בחלל. כמו שמאיה אמרה – מטרתו של הטקסט היא ללכלך את החלל המאופק שיצרתי עם שפריצים של דם; הרעיון של המפלצתי המוביל להידוק סופי של כל האלמנטים בחלל”.

לאן התערוכה הזאת לוקחת אותך בהמשך?

“היא מסמנת עבורי דרך חדשה ובוגרת לעיסוק בתכנים מורכבים. למשל עיצוב אופנה ותפירה, שמעורר בי תשוקה מטורפת, זה קסם לחוות את המעבר של בד מגזרה שטוחה לבגד בעל נפח. בפרויקט הזה, של ‘הצמח הרגיש’, המחקר מתמקד בתרבות הוויקטוריאנית, היחס לנשי כמפלצתי וכלכלת הרגשנות והרגש. העיסוק באחרות נהיה ממוקד יותר, ועניין הנשיות כ’האחרת האולטימטיבית’ תופס את המקום המרכזי. זאת תערוכה שפתחה בפני את האפשרות ליחס חדש לחלל ולפרקטיקות חדשות שנכנסות לתוך השפה האישית שלי”.