קצרים מלונדון 2

רשימות מהירות מקפטריות של מוזיאונים – על לי מילר, פיטר קנרד וסדאם חוסיין במוזיאון המלחמה האימפריאלי

בז’אנר הידוע של צילום מלחמה, התצלומים של לי מילר במוזיאון המלחמה האימפריאלי מתבלטים לא רק כי מילר היא אשה בתחום גברי, אלא גם משום שתפקידה, במיוחד בתקופת שעבדה בלונדון, איפשר לה להציג את שדה הקרב האזרחי שבעורף, על המתח, החולשה, היצירתיות, המסירות והתובענות שלו. כך, במקום פצועים וגוויות המופיעים תדיר בתצלומים מאזורי מלחמה, אצל מילר יש משמרות ארוכות במפעלים לציוד צבאי; במקום שוחות יש שוטטות ברחובות; במקום כלי נשק וכוחות מאומנים – התארגנויות אזרחיות מהרגע להרגע.

בשנות ה-30 פיתחה מילר קריירה של צלמת אופנה והסתובבה בחוגי האמנים הסוריאליסטים. היא צילמה למגזין “ווג”, ולאחר פרוץ המלחמה הפכה לאשה היחידה שמונתה לעיתונאית רשמית המצטרפת לכוחות הצבא האמריקאי בלחימה באירופה. התערוכה, שכוללת 150 תצלומים מתקופת מלחמת העולם השנייה, נפתחת בתצלומים מתחילת שנות ה-40 בבריטניה. כיוון שרוב הגברים הבריטים בגילי הגיוס יצאו למלחמה, נשים נכנסו לנעליהם וניהלו את המדינה. הן עבדו כפועלות בבתי-חרושת, נהגות בתחבורה הציבורית, מנהלות עבודה, עיתונאיות ועבודות אחרות שמילאו במקביל לתפקידים המסורתיים שנדרשו להמשיך לבצע.

אך לא רק הימצאותן של נשים בפריים מבדילה את הצילום של מילר מז’אנר צילומי המלחמה. גם הכשרתה כצלמת אופנה ניכרת בתצלומים, שמכניסים לא מעט סטייל גם לדיוקנאות בצל הריסות מהפצצה, חבישת מסכות גז, עבודות חירום ועוד. השפעות הסוריאליזם ניכרות בכמה מן העבודות, למשל באמצעות שימוש בטכניקות של חשיפה כפולה וחשיפת יתר, שיצרו דימויים לא-ריאליסטיים. טכניקה שמכונה “דימויים סולאריים”, המטשטשת את תווי הפנים וחלקים עדינים אחרים, נבחרה לצילום דוגמנית הלבשה תחתונה בעקבות הנחיית המערכת לצלם את הנושא באופן “מפתה אך דיסקרטי”.

בשנים 1943–1944 הצטרפה מילר לצבא וצילמה בשטחים שנכבשו מידי הנאצים בצרפת, אוסטריה וגרמניה. גם כאן היא בחרה לצלם בעיקר את חיי היומיום, כאשר המלחמה כמו מבליחה אל הפריימים, לעתים בזכות הכותרת בלבד, ומעניקה לדימויים המעוצבים הקשר מצמרר. כזה הוא למשל תצלום הנשים הצרפתיות ששיערן נגזז כעונש על שיתוף פעולה עם חיילים גרמנים.

לצד “צלמת המלחמה הרשמית” לי מילר מוצגת תערוכה של פיטר קנרד, “אמן המלחמה הלא-רשמי”. מול גילויי העמידה, הגבורה והיכולת לסגנן ולעדן גם רגעים קשים בתצלומיה של מילר, מציג קנרד התנגדות פוליטית בוטה למלחמות בכלל, ולמדיניות הבריטית-אמריקאית המיליטריסטית והכלכלית בפרט.

קנרד הוא אמן מחאה ותיק שהחל את דרכו כסטודנט ומתנגד למלחמות בשנת 1968, ומאז לא חדל ליצור קולאז’ים, ציורים, כרזות ועבודות אחרות המוקדשות כולן לביקורת פוליטית על מלחמות שבהן השתתפו ארצות המערב. תערוכה מעבודותיו מציגה כמעט 50 שנות התנגדות דחוסה וגורפת, מלוכלכת ומתפלשת.

לעבודות של קנרד יש פאנץ’-ליין. לכמה מהן אורך נשימה קצר בלבד. הטובות שבהן מתפקדות ככרזה אפקטיבית, והן משתמשות בדימויי עיתונות אקטואליים לזמנם כדי לנסח עמדה עקרונית. דווקא כשקנרד מנסה להיחלץ מן ההקשר האקטואלי וליצור מורכבות א-היסטורית, העבודות נחלשות. זה קורה למשל בסדרת רישומי ידיים על דפי עיתון שכמו נקרעים על-ידי הידיים המצוירות, או בהדפסים קצת מופשטים שנעשו על בסיס דימויי חיילים. הכוח של עבודותיו נעוץ בדחיפות ובבהירות שלהן ובעובדה שהן מעוגנות בעולם דימויים מוכר. באופן פרדוקסלי, הנחיצות הספציפית והאקטואלית שלהן מעניקות להן חיים ארוכים יותר.

הציור הקרמי הבא מוצג באגף המוקדש למלחמות הזמן האחרון. הטקסט הנלווה מתאר באיפוק בריטי את מטרתה ה”רשמית” של הפלישה לעיראק כניסיון לחסל נשק להשמדה המונית, לשבור את הקשר של חוסיין לטרור הבינלאומי ולשחרר את העם העיראקי. בטקסט מצוין כי עם הפלישה ביקשו המקומיים מן החיילים הבריטים להסיר את הציור. אין פרטים נוספים.

אם בעבר שדד המערב את אוצרות אפריקה ואסיה ללא בושה, כיום הוא עושה זאת בשם ערכים כשחרור, הצלה והגנה. כך ניתן להמשיך להעביר יצירות למוזיאונים בלב שקט. אף מלה על פארסת ה”נשק להשמדה המונית” שבשמו יצאה בריטניה למלחמה. אף מלה גם על שדה הקטל שנותר בעיראק לאחר ששוחררה. האם העריצות בימי חוסיין גרועה ממלחמת האזרחים והטרור הממושך בעיראק של ימינו? אין לי מושג, אבל העיקר שהעם העיראקי שוחרר והציור של הדיקטטור שדיכא אותו הגיע למקום מבטחים.