הפרויקט הפוליטי של שאדי וקידר

“במהלך הצילומים של סרט הווידיאו האחרון שיצרנו ביחד בלונדון, הצצתי לפתע בשעון ונזכרתי שבעוד עשר דקות אני צריך להיות בפגישה בסנט מרטינס. מיהרתי לעלות עם הדס ובתי על מונית, ובזמן הנסיעה הסרנו מפנינו את הצבעים העזים שבהם צבענו אותן לצורך הווידיאו. כשיצאתי מהפגישה גיליתי שפני היו נקיות מצבע, אך אוזני נותרו צבועות בירוק”, מספר אלכס שאדי, ראש תחום האמנות הפלסטית באוניברסיטת סנטרל סנט מרטינס, על אחת מעבודותיו עם האמנית והאוצרת הדס קידר.

היצירה המשותפת היא חלק אינטגרלי מחייהם של שאדי וקידר, שמשתפים פעולה זה 15 שנה, מאז שהכירו בלימודי התואר השני באוניברסיטת מידלסקס בלונדון בשנת 2000. “בזמן הלימודים בלונדון חילקנו את הסטודיו שבו עבדנו לשני חלקים”, מספרת קידר. “חציו האחד הוקדש לעבודה וחציו השני למשחק. החלוקה הזו שוחזרה בסדנה שהעברנו באפריל האחרון, ‘הפוליטיקה של צורות ותבניות’, שהתקיימה בסדנאות האמנים בירושלים ובאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. הסדנה עודדה התנסות בעשייה קולקטיבית באמצעות שימוש ושיבוש מודלים רווחים בלימודי אמנות כמו הרצאות, ביקורות, דיונים קבוצתיים ועבודת סטודיו אישית וקבוצתית. בין המשתתפים היו אמנים, יוצרים פעילים וסטודנטים ממגוון מוסדות – בית-הספר לתיאטרון חזותי, התוכנית ללימודי המשך של המדרשה לאמנות, התוכנית לתואר שני באמנויות בצלאל, סמינר הקיבוצים ועוד”.

שיתוף הפעולה הממושך בין שאדי לקידר התנהל במקביל לעיסוקיהם העצמאיים באמנות, אוצרות והוראה. “העובדה ששנינו מלמדים במוסדות להשכלה גבוהה באה לידי ביטוי ביחס שלנו לאקט הפדגוגי כפעולה פרפורמטיבית ובמשמעות הרבה שאנו מעניקים לרקע החינוכי שלנו בעבודות המשותפות”, מסבירה קידר. “מאחר שאנו חיים ויוצרים במקומות שונים – לונדון ותל-אביב – פיתחנו שיטות ליצירה ממרחק. זהו בדרך כלל סיפור או מקרה שמפעיל סדרת הוראות שנשלחת הלוך וחזור. אנו נותנים זה לזה משימות, והאופן שבו אנו עובדים מסתמך על היסטוריה ענפה של עבודה משותפת. אנחנו מתקדמים עם תהליך היצירה של העבודות בנפרד, כל אחד בארצו, וכשאנו נפגשים התוצרים משתלבים זה בזה”.

“אנחנו מבצעים ומיישמים דברים כשאנו נמצאים לחוד, אך התהליך היצירתי האמיתי מתרחש כשאנו מדברים פנים אל פנים”, מספר שאדי. “כשאנחנו נמצאים באותה המדינה אנחנו כל הזמן בתהליך של יצירה ועשייה, גם בזמן נסיעות ממקום למקום – למשל בדרך חזרה לתל-אביב מהסדנה בירושלים. בלונדון, העבודה המשותפת מתחילה מהרגע שבו הדס יורדת מהמטוס”.

התערוכה המשותפת הראשונה של השניים הוצגה בשנת 2000 ב-Five Years, גלריה המנוהלת על-ידי אמנים בלונדון ושאדי הוא אחד ממקימיה. קידר מרחיבה: “התערוכה נקראה ‘The Guests Protected Their Ankles With Cardboard Boxes’, והצגנו בה עבודת קיר עם תיעוד של פעולות פרפורמטיביות אורבניות: ציפינו אי תנועה בשטיח מקיר לקיר, טילטלנו זה את זה ונפלנו באמצע מקומות ציבוריים. על רצפת הגלריה פרשנו קופסאות קרטון ואיפשרנו למבקרים בתערוכה ללכת בתוכן”.

“התערוכה השנייה שלנו נערכה בשנת 2003, בזמן איום מגפת הסארס”, מוסיף שאדי. “הצגנו מיצב בנמל התעופה הבינלאומי בפרנקפורט שנקרא ‘Woken Up By A Greenish Light’. בשל החשש מהמגפה האנשים בשדה התעופה עטו מסכות, הלכו במהירות ונראו מבוהלים ומתוחים. במשך שלושה ימים יצרנו מאחורי ויטרינה שקופה את הדמויות שלנו כשלדים מקני פפירוס, חוטים, מסמרים וכדור צמר אחד שחובר למנוע. במהלך הקמת התערוכה, אחד מעוברי האורח בטרמינל נקש על הוויטרינה ושאל בתמיהה בגרמנית, ‘Das Is Kunst?’ (האם זוהי אמנות?). השאלה הפכה למעין בדיחה פרטית של שנינו – עד היום אנחנו נעצרים באמצעו של תהליך העבודה ושואלים אותה. בעיני, זוהי שאלה שכדאי לכל יוצר לשאול את עצמו מפעם לפעם”.

“ב-2005 יצרנו מיצב מותאם מקום, ‘Endless Building Tools’, בקומפלקס משופץ בלונדון. המיצב כלל שיפוץ תיאטרון וספרייה והקמת מגדל מגורים ומרכז ספורט. בנינו מכשירים דמויי טלסקופ מקרטון עם עדשות צלופן ירוקות ואדומות, שדרכן נראה דגם של האתר משנות ה-60, רוח הרפאים של המקום המקורי שהגיעה כדי לרדוף את האתר המחודש”, מספרים השניים.

ב-2007 הציגו יחד במסגרת התערוכה “מסע לכוכב קדמוני”, שקידר אצרה עם עמי פייצ’ביץ ביפו. “הצגנו את ‘Shorts’, אוסף קטעים מתוך סדרה של עבודות וידיאו שעשינו והעלינו אחת לשבוע במסגרת תוכנית שהות אמן אינטרנטית שלקחנו בה חלק”, אומרת קידר.

“ב-2010 שיתפנו פעולה עם 35 תלמידות תיכון מהעיירה סאנדנס בנורבגיה ויצרנו איתן סדנת מחאה במסגרת פסטיבל האמנות ‘ויטמין סאנדנס'”, היא מוסיפה. “עשינו שימוש באפרטוס של המחאה כדי ליצור דרכים שיוכלו להעניק לתלמידות שליטה אוטונומית. חשבנו על המחאה כדרך יעילה ליצור קשר ולהקדיש תשומת לב לעולם. עיניין אותנו מהו היסוד של המבנה והמראה שחוזר על עצמו בהיסטוריה של המחאות העולמיות, ומצאנו שלמחאה יש מבנה סדור ואסתטיקה מסוימת. גילינו שיש אלמנטים שחוזרים על עצמם במחאות – באנר, לבוש, סיסמה, צעדה, יצירה קולקטיבית. ניסינו לחשוב על מעין ערכת מחאה אישית עבור הנערות מתוך ההנחה שלכל אחד מאיתנו יש נושא – בין אם אישי ובין אם ציבורי – שמעסיק אותו. פירקנו את פעולת המחאה לשלבים: המחאה האישית, האובייקט המשותף והפרפורמנס הציבורי”.

שאדי: “תחילה דיברנו עם הנערות על נושאים שמעסיקים אותן וחיפשנו את המכנה המשותף הרחב. למדנו מהן שמה שמטריד אותן הוא קפיאה על השמרים, חוסר התפתחות אנושית בתחומי האקולוגיה, החברה והפוליטיקה. הנושא הזה הוליד אובייקט ענק שיצרנו מצינורות, מסקינג-טייפ ועיתונים. גובהו התנשא לארבעה מטרים, הרבה מעל לראשיהן של הנערות. שיאה של הסדנה היה פרפורמנס במרחב הציבורי שבו התלמידות, שלבשו חליפות ירוקות שכיסו את כל גופן. הן גילגלו את האובייקט – מעין סלע עצום שנראה כמשהו שהיה שם מאז ומעולם ובה בעת כעצם משונה שנחת מהחלל החיצון – במורד הרחוב בעיירה. בשל הצורך לגלגל את הסלע קדימה, המשתתפות נכנסו למצב מדיטטיבי, הן נעו באופן שונה מהרגיל משום שהיו עסוקות כל כולן באובייקט – מצב אופטימלי להשתתפות בפרפורמנס. מאחוריהן צעדו נערות נוספות שנשאו שלטי מחאה”.

“עבודה אחרת שלנו משנת 2010 היא ‘אי-חינוך’, סדנה פתוחה בגלריה דרום, סמוך לתחנה המרכזית בתל-אביב, שבה השתתפו אמנים, מחנכים, עובדים זרים, תושבי הסביבה וסטודנטים”, מספר שאדי. “שם התערוכה, ‘אי-חינוך’, חוגג את האפשרות של אנטי-חינוך, של התרת המהלכים החינוכיים ששוללים מאיתנו את האינסטינקטים הבסיסיים של הישרדות. המשתתפים התבקשו להמחיז בטכניקות שונות סצינה מ’בעל זבוב’, שבה חבורת הנערים בספר חווה בפעם הראשונה את החיה, המפלצת. הם תופסים אותה ככוח חיצוני שגורם להם לאבד שליטה, אך בסופו של דבר יתגלה שהיא קיימת בתוכם. הם שיחזרו את הטקסט באופנים שונים ונוצר מנעד רחב של תגובות אליו – בשירה או תוך הצבת מגבלות כמו דקלום הטקסט בפה מלא מים. נוסף לכך הם יצרו אביזרים, תלבושות ותפאורה ברוח הטקסט”.

שאדי: “הבחירה לעסוק בספר נבעה מהמחשבה שהסדנה היא פלטפורמה למפגש יצירתי בין אנשים מרקעים שונים שהדינמיקה ביניהם תשפיע באופן בלתי אמצעי על התוצרים האסתטיים. שנה לאחר מכן חזרנו אל ‘בעל זבוב’ במסגרת תוכנית שהות אמן משותפת במרכז לאמנויות בקמדן, לונדון. עבדנו יחד עם קבוצת תלמידים בתיכון ציבורי בשכונה ויצרו עימם סדרת סרטים שהתבססה על הספר. השמטנו ממנו שמות, מקומות וכל אזכור ספציפי כדי ליצור טקסט מופשט שעוסק בנושא פריעת הסדר. העבודה היתה טעונה, משום שלבית-הספר יש עבר אלים עשיר; נער נורה על-ידי נער אחר שם באותה השנה”.

בשנה שעברה הציגו שאדי וקידר בגלריית Five Years בלונדון פרפורמנס בשם “Geometric Songs of Love and Protest”, שבו שאדי הופיע בגופו בגלריה וקידר הוצגה בווידיאו באמצעות תוכנת סקייפ. “הפרפורמנס, שבו הושם דגש על יחסים גיאומטריים, ייסד מהלך ראשון לקראת הסדנה שנערכה לאחרונה בסדנאות האמנים בירושלים ובבצלאל, ‘הפוליטיקה של צורות ותבניות’, שנבעה מהתפיסה שביחסים בין צורות, עצמים, צבעים ותבניות עולות שאלות של זהות שמייצרות זיקות וקונפליקטים”, מספרת קידר. “מצאנו שהעיסוק בשאלות של זהות בהקשר מופשט מסקרן אותנו בקונטקסט של פעולה יצירתית שיתופית”.

שאדי מרחיב על כך: “מסגרת-העל של הסדנה היתה סדרת הנחיות שהמשתתפים פירשו על-פי דרכם. במהלך השנים גילינו שעקרונות מנחים תורמים ליצירה משוחררת יותר. אם מבקשים מאנשים לעשות כרצונם, הם בדרך כלל ייצרו באופן שאליו הם מורגלים ולא יחרגו מהמוכר להם. למרות שהמשתתפים בסדנה הגיעו ממקומות שונים, הם מצאו שפה משותפת וסמכו זה על זה באופן שתרם רבות לסדנה. ביקשנו מהם לבצע פעולות בלתי שגרתיות, למשל לתלות מצלמת וידיאו על חבל, לנדנד אותה ולצרוח כשהיא מגיעה קרוב לפניהם. במקביל עסקנו בפעילויות סטנדרטיות שלקוחות מהרוטינה של בתי-ספר לאמנות, כמו ציור מהתבוננות ופיסול”.

“דרשנו מהמשתתפים להיות נוכחים במהלך כל חמשת הימים של הסדנה כדי שנוכל ליצור תהליך אינטנסיבי בזמן קצר”, מספר שאדי. “בסדנה התקיימה עבודה משותפת שמערערת על הרעיון של מחבר אחד ויחיד. אין מחבר ספציפי לעבודות, הן נעשות מתחת למטריית-העל של הסדנה. אלו עבודות זהות עם יוצרים שונים ונעשה בהן שימוש חופשי – לכל משתתף יש אפשרות להציג את העבודות שנוצרו במסגרת הסדנה. תערוכה של תוצרי הסדנה צפויה להיפתח בשנה הבאה בסדנאות האמנים בירושלים”.

“כרגע מסתמן שהתערוכה תהדהד את מה שהתרחש בסדנה באופנים נוספים מלבד המוצגים עצמם”, אומרת קידר, “בפעולות חיות שצפויות להתקיים במהלך התערוכה שירחיבו מושגים שעסקנו בהם כגון – שיתופיות, התערות, אינטראקציה, קולקטיביות והמתח שבין יצירה עצמאית ליצירה שיתופית”.