לא רק יין זול, 2.4.15

היא שרועה על הכורסה. רגלי הנערה שלה בנעלי בית ורודות עם פונפון בקצה. את גופה הצנום מכסה חלוק בית-חולים ירקרק. מתחת מכנסי טרנינג עבים, ירוקים גם הם. לראשונה זה חודשים רבים היא בלי כובע. השיער עוטף את הגולגולת שלה בדיונות-כימו דקות אפורות, אבל היא מתגעגעת לרעמה השחורה, הנוקשה מרוב צביעות של שנים, שמיסגרה את פניה בצעירות מתריסה, הולכת ומרחיבה את הפער בין הכמישות העמוקה של הלחיים, הצוואר, התנוכים המתארכים, לכמעט פאה הזוהרת בשחור-כחול.

ורד אהרונוביץ, “כיתת אמנות”, גלריה משונע
פתיחה: 11.4.15, ב-20:00. נעילה: 9.5.15. אוצר: אורן פישר
התערוכה קרמה עור וגידים במהלך עבודתה של ורד אהרונוביץ כמורה לאמנות בבתי-ספר. חלל הגלריה יהפוך למשך חודש למעין מודל של כיתת אמנות שבו יוצגו שישה פסלים המייצגים התמודדויות מעולם התלמיד הקונקרטי, מעולמו של האמן היוצר ומעולם התלמיד הפנימי. כנגטיב לפסלים שבמרכז, יכוסו קירות הגלריה בציורים שיצוירו בימי ההקמה על-ידי ילדי גן. רח’ הרצל 112, תל-אביב. ג’, ה’, 18:00–22:00, ו’, 12:00–16:00.

היא שרועה. שני בניה רובצים כל אחד בכורסה משלו, מחשב נייד משוכלל על ברכיהם, מתחרים ביניהם מי יעלה מן המכשיר את השיר שישמח את לבה, והשירים עולים רחוקים כמו מטרנזיסטורים של פעם, חורקים. רגע היא נענית לשירו של זה, ומיד לשירו של זה, פיה מתקמט באשמה ובחיוך חליפות. הבת שכובה על בטנה, ממלאה את מיטת החולה בגופה הגדול. “שפת תכנות, אמא, נו, שש אותיות, השנייה והשלישית יוד”, היא אומרת. הבנים יורים מלים ארוכות מדי, קצרות מדי, הגדול זורק לקטן בבוז, “מגגל, מה”, ולבסוף האם אומרת, “אולי בייסיק”, וכולם מריעים. היא מחייכת את החיוך הישן, המוכר, שנאום שלם מאחוריו, ראיתם איך אני, אני, שלא גמרתי שבע שנים תיכון.

“אנגוגיה”, הילי גרינפלד ופיטר יעקב מלץ, גלריה אלפרד
פתיחה: חמישי, 2 באפריל 2015, ב-20:00. נעילה: 2.5.15
שיח גלריה: שבת, 25.4.15, ב-11:00
“אנגוגיה” היא מלה יוונית שפירושה טיפוס או עלייה; שיטה להתעלות רוחנית, בדרך כלל של טקסט מקודש, אבל גם של אמירה או של אירוע, ממובנו המילולי או הפרוזאי אל מובן נשגב ועילאי. גרינפלד ומלץ בוחנים את האמנות כחוויה היוצרת התעלות, בעודם מתמקדים בארצי ובפרוזאי, בפולחן ובאיקונה כמשולבים בחיי היום-יום, בזיכרון האצור בחומר ובפעולות הנעשות עליו. בתערוכה תציג גרינפלד ציורים הנמצאים בסביבת אובייקטים שנבנתה במיוחד עבורם. האובייקטים משמשים מזבח לציורים עצמם. העבודות משלבות סמלי תרבויות שונות (מצריים, מונגוליים, יהודיים, ופגניים) ועשויות שכבות עודפות של צבעי שמן, פיגמנטים, חול, צמחייה מלאכותית, קלקר ועוד. מלץ יציג את המיצב הפיסולי “Nature Quest”, מערכת פיסולית מורכבת היוצרת מעין מפה תלת-ממדית המוצבת על גבי מעמד עץ אופקי. החומרים הרבים (חימר, זכוכית, צמחים סינתטיים ואמיתיים, בדים, נרות, גבס, בטון ועוד) עברו טרנספורמציה באמצעות טכניקות של אסמבלז’, מידול, גילוף ויציקה. סמוך למיצב תוצג סדרת הציורים “Nature Quest”, שנוצרו לאחר הכנת הפסל. גרינפלד, אמנית בינתחומית, עוסקת במהות החמקמקה של היסטוריה וזיכרון. מלץ, פסל ורשם, יזם פרויקטים עם אופי חברתי, ביניהם הקמת פסלי “נקודות מפגש” בירושלים ובאוגסבורג, גרמניה. ליווי אוצרותי: אירנה גורדון. סמטת שלוש 5, תל-אביב. ג’–ה’, 17:00–21:00, ו’, 10:00–14:00, שבת, 11:00–15:00.

הדלת נפתחת, אחות צעירה בפתח. “הכל בסדר? יש שאלות?”. מבוכה בחדר. האם מרימה את קולה, “יש לי שאלה! מתי תורי? מתי כבר תורי?”. האחות אומרת, “כשיגיע יגיע”. הדלת נסגרת והחדר חוזר לשגרה שכבר הוטבעה בו, הבנים מתכתשים על חיבתה, הבת מכריזה, “פתרנו תשחץ שלם!”, האהוב, שעד לאותו רגע ישב למראשות האם כבד וחרישי, מתחיל לזמזם, ידו מלטפת את הפלומה שלה. היא מסיטה מעט את ראשה, ספק מתפנקת, ספק באי-נוחות.

הדלת נפתחת. נכנס סניטר, קורא בשם משפחתה, מקדים לו “גיברת”, מודיע במבטא רוסי כבד ש”כוח איסוף בדרך, שגיברת תתכונן”, ובן-רגע החדר כולו כמרקחה. הבנים מנתקים את המחשבים משקעי החשמל, הבת אוספת את רגליה מן המיטה, ועוד לפני שהן נוגעות ברצפה כבר ידיה חוטפות את חפצי האם מכל עבר ודוחסות לתיק הגדול. הסניטר, גדול גוף, משופם, נטוע בפתח כשידיו שלובות על כרסו.

האהוב מגביר את זמזומו, מתרחק אל החלון, האם עומדת באמצע כל זה ואומרת, “שכחתי להוריד תחתונים”, ומיד נשכבת על המיטה שפינתה בתה ומתחת לשמיכה מתפתלת עד שהתחתונים מתנופפים בידה. הבנים משפילים מבט, הבת נוטלת מיד האם את התחתונים ומקפלת אותם בחיבה, כמו היו בגד תינוקות, האם נשכבת על גבה ומותחת רגליים, מצמידה ידיים אל ירכיה, “אני מוכנה!”.

הסניטר, עדיין קבוע במקומו, אומר, “לא כאן שוכבת גיברת, המיטה מחכה בחוץ”, ומיד הבנים מרימים אותה מכאן ומכאן, מובילים אותה אל מחוץ לחדר, הסניטר נסוג לאחור, הבת פוכרת אצבעות, האהוב, עמוס תיקים רפואיים, מדדה אחריהם, זמזומו גובר, האם נשכבת על המיטה הנכונה, הבנים מצלמים, הבת מוחה דמעה, הסניטר, עדיין בידיים שלובות, שואל, “אפשר כבר לתחיל ליסוע?”. ונוסעים.

 

 

***

כתבו לנו:

yayinzol@gmail.com