“לא כל-כך הרבה לצייר! לא כל-כך הרבה!”

סיפורה של ארטמיזיה ג’נטילסקי הוא מן המפורסמים בתולדות האמנות. ג’נטילסקי רשומה בדברי ימי הציור ובדברי ימי הפמיניזם כאחת הציירות הראשונות, בוודאי מקרב הציירות החשובות והמצליחות. היא היתה בתו של הצייר אורציו ג’נטילסקי, בן חוגו וידידו של קראווג’יו.

ג’נטילסקי נאנסה בביתה על-ידי האמן אגוסטינו טאסי. תירגמתי את עדותה מתעתיק אנגלי המופיע בביוגרפיה המקיפה של קראווג’יו מאת אנדרו גרהאם דיקסון. הקורא בן זמננו עשוי להרהר על מקומה של הטראומה בכינונו של הסובייקט ועל הפרקטיקה של ג’נטילסקי, פרקטיקה של נקמה בסמלי: כיוון שבחיים עצמם היא היתה חסרת ישע, בציורים משמש דיוקנו של טסי (כך מקובל להניח) כפניו של הולופרנס בסצינות שבהן היא כורתת את ראשו כיהודית.

כמו כן זוהי הזדמנות עבור הקורא העכשווי לשמוע את האימה הקפואה במלים מבעד למאות השנים. אני מציע גם לזכור שאונס בראשית המאה ה-17 היה מעשה הרה גורל: אשה שנאנסה נשדדה מבתוליה ולרוב גם מסיכוייה להינשא. יכולתה של אשה בעת ההיא להחזיק ברכוש ולהתנהל בעולם ללא גבר היתה מוגבלת למדי, ובמעשה האונס הצר האנס את צעדיה בעולם במידה רבה מאוד.

ארטימיזיה ג׳נטילסקי – יהודית עורפת את ראשו של הולופורנס, 1614-20. שמן על בד, 199/162 ס״מ, אוסף מוזיאון אופיצי, פירנצה

להלן דבריה של הציירת ארטמיזיה ג’נטילסקי, כפי שנרשמו בבית-המשפט ברומא ב-9 במאי 1611:

“…היה זה לאחר ארוחת הערב. התיישבתי לצייר להנאתי את דיוקנו של אחד מילדיה היפים של אחותי טוציה. פועלים שתיקנו דבר-מה בכניסה לבית השאירו את הדלת פתוחה, וככה נכנס לבית אגוסטינו.

“הוא נכנס, הביט בי מציירת ואמר: ‘לא כל-כך הרבה לצייר! לא כל-כך הרבה!’. הוא לקח את הפאלטה ואת המכחולים שלי והשליך אותם לרצפה. הוא הביט לאחותי בעיניים ואמר לה, ‘עופי מכאן את!’. התחננתי אליה שתישאר, אבל היא פחדה, אולי בגלל הילד, לקחה אותו והלכה.

“כל המצב היה לא נעים והוא כל הזמן נגע בי. לבסוף לקח את ידי בידו ואמר, ‘בואי נטייל קצת, אני שונא סתם לשבת!’. צעדנו במסדרון הבית הלוך וחזור פעמיים או שלוש ואמרתי לו שאני לא מרגישה טוב ושעליו ללכת. אמרתי לו שיש לי חום. בחולפנו במסדרון על פני חדר השינה שלי הוא אמר, ‘לי יש יותר חום מאשר לך! אני רותח!’.

“הוא זרק אותי לתוך חדר השינה ונעל אחריו את הדלת. בכוח רב הוא פישק את רגלי ושם את ברכו בין ירכי כך שלא אוכל לסגור אותן. הוא הרים את בגדי ועשה זאת תוך קושי רב, כשהוא נאבק בי. הוא עטף את גרוני בצעיף לבן שהיה שם ודחף אותו לפי כדי שלא אוכל להשמיע קול צעקה. הוא הכניס את שתי ברכיו אל בין ירכיו והחדיר לתוכי את איברו. דבר זה כאב לי מאוד והיה מלווה בתחושת צריבה בלתי נסבלת, ושוב, לא יכולתי לצעוק. במהלך הדקות הללו לא הרפיתי לרגע, שרטתי אותו בפניו ותלשתי את שערותיו. כמו כן שרטתי אותו קשות באיבר מינו. מאמצי ובכיי האילם היו לשווא, והוא לא חדל עד שבא על סיפוקו.

“כשסיים וקם ממני הלכתי למטבח, שלפתי סכין גדולה והודעתי לו שכעת אהרוג אותו על כי חילל את כבודי. השלכתי לעברו את הסכין, אך הוא היה מהיר ממני ולא נפגע, למעט שריטה קלה בחזה. באותו מעמד החל להתייפח ולחוש צער רב על מה שעשה לי ואף הציע לשאת אותי לאשה”.