“רוצה הוכחה?”.
“כן”, מילמלתי, חושש שהוא מתכוון לחנוק אותי.
“התבונן בנעלי הבית, שם ליד המיטה”.
היו אלה נעלי הבית של סבתי שנשכחו ונותרו שם. הוא מיקד את מבטו על הנעליים וציווה עליהן להתרומם. ואכן, לפתע החלו הנעליים לרטוט ולהתנועע ולבסוף אף התרוממו כשני מטרים מעל לרצפה. שם קפאו באוויר, זוהרות באור צהוב.
“נו, שיכנעתי אותך? חוטא שכמוך!”, צרח סטליוס, ועוד בטרם הספקתי להגיב התמוטט ונפל והתגלגל באנחות כשקצף בוקע מפיו המעוות.(חריסטוס חומינידיס, “הילד החכם”, מיוונית: דספינה לואיזידו שרמיסטר וחיים פסח. הוצאת ידיעות-ספרים, 2012)
- “הדרך שלא נבחרה”, תערוכה קבוצתית
בגלריית סטודיו ארט, רח’ אבולעפיה 5, תל-אביב.
אוצרת: לילך פורת.
פתיחה: שני, 16.3.15, ב-19:00.
נעילה: 30.3.15. ראשון, 17:00–20:00, שלישי, 17:00–20:00, חמישי, 18:00–21:00, שישי, 10:00–13:00.
בתמונה: עידן גולקו, ללא שם 4, הזרקת דיו על נייר בק לייט והדבקה בלחץ על פרספקס, 43X43 ס”מ
“ככל שדברים אמורים בתביעתו של העם היהודי לקבל את המגיע לו בתחום האמנויות והספרות האירופיות, אפשר שהתיאור ההולם ביותר את גישתו הוא גדלות נפש נמהרת. במחווה מפוארת ובלא רחש של מחאה, הוא מניח לעמים אחרים לזקוף לזכותם את הישגיהם של סופריו ושל אמניו הדגולים, בקבלו בתמורה (בתשלומים סדירים וקפדניים) את הכבוד המפוקפק של היותו האב המוכתר של כל נוכל ורמאי ששמו נודע לשמצה”.
(חנה ארנדט, מתוך “כתבים יהודיים”, נוסח עברי: איה ברויר. הקיבוץ-המאוחד, ספריית-פועלים, 2012)
- ג’ני רפלסון, “כחול צהוב”
צילום דיגיטלי, 33X33 ס”מ, 2011
מתוך התערוכה “הדרך שלא נבחרה”, גלריית סטודיו ארט, תל-אביב
“פעם אחר פעם הוא השליך את עצמו אל רשת הכלוב, וכל שורת הכלובים רעדה וזימזמה, ואז הוא היה פולט מין קול מחריד וגבוה, תערובת מוזרה של יבבה ושאגה. הכלבים האחרים עמדו או רבצו, והביטו בו בדממה ובתימהון, ואפילו ביראת-כבוד, ולאסף היתה תחושה מוזרה, שלוּ היה רואה התנהגות כזו אצל בנאדם, הוא היה חייב לגשת מיד ולעזור לו, או שהיה יוצא משם, כדי שהבנאדם יוכל להיות לבד עם צערו”.
(דויד גרוסמן, “מישהו לרוץ איתו”, הספרייה-החדשה, הוצאת הקיבוץ-המאוחד/ספרי סימן קריאה, 2000)
- “מאובני סאונד”, תערוכה קבוצתית בגלריה בנימין, רח’ צ’לנוב 28, תל-אביב
פתיחה: חמישי, 12.3.15, ב-20:00. נעילה: 11.4.15
אוצרת: קארין שבתאי
אלמנט ההשתקה הוא המחבר בין ששת האמנים המשתתפים בתערוכה: גיא גולדשטיין, ענת נאור, מיכאל ליאני, יוני ניב, Beth Atkinson, Patrick Hough
רביעי, 11:00–14:00, חמישי, 16:00–19:00, שישי-שבת, 11:00–14:00
בתמונה: יוני ניב, “Nach der Heilung (לאחר ההחלמה)”, וידיאו (לופ), 2012–2015
“חשבתי בינתיים על מה שסיפר לך עגנון על פגישתנו הראשונה. הסיגריות שלי מרגיזות אותו עכשיו, משהוא עצמו חדל לעשן ואינו יכול לראות נשים שהוא מחבבן שאצבעותיהן מצהיבות מסיגריות. בימים ההם לא היו אצבעותי צהובות אף כי עישנתי (הקפדתי לנקותן). כנראה הרגיזוֹ אז משהו אחר, וכן גם בא אלי בדעה קדומה שאני ‘מאותם המודרניים׳ שאינם ממעריציו. בינתיים נשתנה יחסו אלי אחרי שראה מה יחסי אליו, ותולה את הדחייה בעבר באצבעות צהובות שלא היו ולא נבראו. אילו אני הייתי כותבת רומנים הייתי עושה אותו לאחד הגיבורים המעניינים ביותר עם כל הלכאן ולכאן שלו”.
(מכתב מלאה גולדברג אל טוביה ריבנר, 7 במאי 1963)
- Patrick Hough, “Object Interview”, 2014, Archival pigment print
מתוך “מאובני סאונד”, תערוכה קבוצתית בגלריה בנימין, תל-אביב
“לא היו לו חלומות, גם לא סיוטים, הוא יָשַׁן כפי שמניחים שאבן ישֵׁנה, בלי מצפון, בלי אחריות, בלי אשמה, אלא שמלותיו הראשונות, עם אור ראשון, היו, הרגתי את אחי. אילו היו הזמנים אחרים, אולי היה בוכה, אולי היה נואש, אולי היה מכה באגרופים בחזהו ובראשו, אבל מאחר שהדברים הם כפי שהם, ולמעשה העולם זה עתה נחנך, עדיין חסרות לנו מלים רבות בשביל שנתחיל לנסות לומר מי אנחנו, ולא תמיד אנו מוצאים את אלו שמיטיבות להסביר, ולפיכך הסתפק קין בחזרה על המלים שכבר אמר, עד שחדלו להביע משמעות והיו רק סדרה של צלילים חסרי-קשר, מלמולים חסרי-פשר”.
(ז’וזה סאראמאגו, מתוך “קַין”. מפורטוגזית: מרים טבעון. הספרייה-החדשה, הוצאת הקיבוץ-המאוחד/ספרי סימן קריאה, 2012)
- “נווה שאנן”, טליה ישראלי
הגלריה של גבעת-חיים איחוד
פתיחה: שבת, 14.3.15, ב-12:00. נעילה: 2.5.15
אוצרת: רותי חינסקי-אמיתי
פסאדות בדרום תל-אביב. ציור במכחול יבש ובשכבת צבע אחת שהותירו על הבד חותם מחוספס וגולמי.
שישי, 10:30–15:30, שבת, 10:30–16:00. טל’ 054-9039945
בתמונה: טליה ישראלי, “שדות הפיח”, 2015
“דבר שאינו בראש וראשונה פרי הדמיון אינו ראוי שיחיו אותו. שאם לא כן, מהו ים – רק מים מלוחים ותו לא… אני, למשל, כבר חמישים שנה שאני ממציא בלי הרף את אשתי. בשום פנים לא נתתי לה להזדקן. היא ודאי מלאה וגדושה מגרעות, שאני הפכתין למעלות. ואני בעיניה אדם מופלא. גם היא לא חדלה אף פעם להמציא אותי. אכן, בחמישים שנות חיים משותפים לומדים לא לראות זה את זה, אלא להמציא זה את זה שוב ושוב, כל יום. כמובן, צריך תמיד לקבל את הדברים כמות שהם. אבל זה כדי להיטיב לשבור את מפרקתם. התרבות, אגב, אינה אלא אמצעי מתמיד לשבירת מפרקתם של הדברים כמות שהם”.
(רומן גארי, מתוך “עפיפונים”, מצרפתית: אביטל ענבר. עם-עובד, 1983)
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
