ככה הדברים, איזה דבר קם, ועד שאני שולחת יד היתקליף מיילל יללה רבת כוונה ואני לא מבינה, אוכל יש, גם מים, חול חדש ונקי, הדברים הבסיסיים, אני שולחת יד להרים אותו והוא חומק ונשכב על גבו, מתפתל, אולי הוא רוצה לשחק, אבל לרוב כשהוא מבקש לשחק הוא מתנפל על כף הרגל שלי או נאחז בסוודר בציפורניים, ועכשיו היללה הזאת.
ג’יימס אנסוורת, “כולם רוצים להיות מאושרים” | גלריה רו-ארט, תל-אביב | אוצרות: נוגה דוידסון והילה קופר | פתיחה: חמישי, 30.10.14, ב-20.00 | נעילה: 6.12.14
אנסוורת משלב מין, מוות ואוכל ליצירה גרוטסקית והומוריסטית, ועם זאת רגישה ומעודנת. שלוש סדרות מרכיבות את התערוכה: “סדרת הנערים המתים”, הכוללת 52 רישומים המבוססים על קומפוזיציות הלקוחות ממגזינים הומו-ארוטיים משנות ה-90 של המאה הקודמת; “כולם רוצים להיות מאושרים”, קולאז’ים המבוססים על תפריטים של מסעדות פיצה שהודבקו על גבי דימויים פורנוגרפיים או הדפסים מעשי ידיו של אנסוורת; סדרת הדפסי רשת המתמודדת עם נושאים מורבידיים ומתכתבת, בין השאר, עם יצירותיו של הצייר הבריטי פטריק קאלפילד. אנסוורת נולד ב-1979, חי ועובד בלונדון. “כולם רוצים להיות מאושרים” היא תערוכת היחיד השלישית שלו בגלריה רו-ארט.
גלריה רו ארט, שביל-המרץ 3, בניין 8, קומה 4, תל-אביב. שלישי עד חמישי, 12:00–18:00, שישי-שבת, 11:00–14:00. בתצלום: ג’יימס אנסוורת, ללא כותרת, עט זהב וצבעי מים, רישום
אני מעבירה אצבעות בפרוות הבטן שלו, אולי כואב לו משהו, אולי הזקפה הקטנה כפצע שיש לו בימים האחרונים מלמדת שהוא מוכרח כבר לצאת מן השער, נדמה לי ששום דבר מכל אלה לא נכון, אבל הוא מבורך בזיכרון קצר ואחרי כמה שניות הוא פורש ממני, מרחרח את הכורסה האדומה כבעל בית שמישהו זר ישב לרגע במקום שלו, מכנס את גופו במעגל פנימה ונרדם.
ג’יימס אנסוורת, Everything I Love is the Opposite of what I Am, עט וצבעי מים
הנה שוב האצבעות עושות את הרמאות שלהן, פתחתי חלון בשביל להסתכל דווקא על החלל העיוור שבין החוטים הרופפים השמוטים שאין ללכוד, וכבר החלון מתמלא בדיבור, כל דיבור.
“המזרקה” | ורד אהרונוביץ’ | שיח גלריה בחצר גלריה אלפרד, תל-אביב | שישי, 24.10.14, ב-11:00
“המזרקה” הוא מיצב פיסולי גדול ממדים, זורם מים, שעליו עבדה אהרונוביץ’ בשנתיים האחרונות. המיצב מביא לשיא את עיסוקה המתמשך ביחסי כוח מגדריים, בתהליכים פסיכולוגיים ונפשיים, ביחסי כוח בחברה ובדיאלקטיקה העדינה בין נקמה לפיוס. בדומה למזרקות ברוקיות המפארות את בירות אירופה, מתוארת במיצב סצינה של חגיגת ניצחון: זו של הילדות על הדמות הגברית היחידה בסצינה, פוסידון. אל הים הכל-יכול מוטל כשפניו אל הקרקע וישבנו חשוף. את כלי הנשק המיתולוגי המסורתי, הקלשון, מניפה ילדה הדורכת על גופתו בתנועת ניצחון. במפגש – בהשתתפות אהרונוביץ’, האוצרת דריה קאופמן ונועה ליברמן, מנחה – יוצעו למכירה פסלים קטנטנים בהשראת הדמויות במזרקה.
גלריה אלפרד, סמטת שלוש 5, תל-אביב. בתצלום: ורד אהרונוביץ’, “המזרקה” (פרט), 3X3X2 מ’, טכניקה מעורבת, 2014. צילום: מיכאל לירן
יכולתי להתחיל באיש ההוא ליד הכספומט, איש עם קביים ורגל חבושה, שקם ממעקה האבן כשהתקרבתי לקצה התור, עם המחווה הכפולה המוכרת כל-כך של הקבצנים, בין נוכחות מקרית למארב, ברגע שאני מישירה אליו מבט הוא נועץ מבט רב-כוונות בחזרה, ממלמל משהו, וכשאני מביטה הצדה המבט שלו משוטט גם הוא, כאילו רק הנוכחות שלי מחוללת אותו.
ז’אנג שיאוטאו, “שלושת אלפי עולמות” | מוזיאון וילפריד | אוצרת: שיר מלר-ימגוצ’י | פתיחה: שישי, 31.10.14, ב-12:00
“שלושת אלפי עולמות” היא תערוכת יחיד ראשונה בישראל של האמן הסיני ז’אנג שיאוטאו, היוצר אנימציה תלת-ממדית המשלבת ציור, צילום, אנימציה, מדיה דיגיטלית ווידיאו. שיאוטאו היה אחד מנציגי הביתן הסיני בביאנלה ה-55 בוונציה 2013. עבודותיו נוגעות, בין השאר, ברעידת האדמה בוונצ’ואן שבסצ’ואן ב-2008, הרס המנזרים הבודהיסטיים בטיבט והתמורות הפוליטיות הדרמטיות שחלו בסין במהלך 100 השנים האחרונות. שיאוטאו, יליד 1970, למד אמנות במכון לאמנות של סצ’ואן, שם הוא מכהן כיום כראש המחלקה למדיה חדשה. הוא חי ויוצר בבייג’ינג וצ’ונגקין.
מוזיאון וילפריד לאמנות ולידיעת המזרח, קיבוץ הזורע, שני–שישי: 09:00–14:00; שלישי, 12:00–18:00; שבתות וחגים: 10:00–16:00. הכניסה חופשית. 04-9899566. בתצלום: ז’אנג שיאוטאו, סטילס מתוך הווידיאו “שאקיה”, 2011
ועברה מחשבה, אולי הוא יתנפל עלי מיד אחרי שאוציא את הכסף ויחטוף אותו ממני, ויפיל אותי, הוא הרי אריתריאי, אולי רק אתיופי, אולי תימני, ובינתיים נשאר רק אחד לפני בתור, אני מתבוננת בגבו, עורף כהה, אפילו לומר אם הוא גבר או אשה אי-אפשר, אולי אציע לו נדבה כבר עכשיו, לאיש עם הקביים, אבל יש לי רק שטרות של מאה.
ז’אנג שיאוטאו, סטילס מתוך הווידיאו “הרפתקאות ליאנג ליאנג 2”, 2013
ומה אם הוא לא קבצן בכלל, מה אם הוא רוצה לשאול משהו, לשם הרחוב, למשהו אחר, ובאמת הוא הולך ומתקרב, אני לא זזה, אדרבה, שייקח את כל הכסף, אני לא משחקת, כולה כסף, שייקח, אנחנו באמצע רחוב הומה אנשים, חוץ מכסף הוא לא יכול לקחת כלום.
כרמל אילן | “שדה של נייר” | מוזיאון וילפריד, קיבוץ הזורע | פתיחה: שישי, 31.10.14, ב-12:00 | נעילה: 31.3.15 | אוצרת: שיר מלר-ימגוצ’י. אילן יוצרת נופים מרצדים המורכבים משורות צפופות של נייר שהיא מקפלת ומצרפת יחד בעבודה סבלנית וממוקדת. הקווים המתמשכים לאורכה של היצירה בגוונים המשתנים של פיסות הנייר יוצרים תחושה של תנועה מתמדת שבה מתמוססים הגבולות בין דימוי לרקע, בין הממשי לצללית. ניירות שהיו פעם עץ חוזרים להיות דימוי של יער ומשמרים את תחושת הצמיחה האינסופית שנצרבה בזיכרון החומרי שלהם. אילן, 1970, בוגרת תואר ראשון במחלקה לאופנה בשנקר ותואר שני בבית-הספר לאמנות פרסונס בניו-יורק. “שדה של נייר” היא תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה שלה. בתצלום: כרמל אילן, “יער ארוך”, טכניקה מעורבת, 2011. צילום: דימיטרי ספקטור
עכשיו הוא כבר עומד קרוב, עוד לא מרגישים את הבל הפה או חום הגוף, אבל אפשר לראות שהוא בקושי זז, שכל צעד עולה לו בכאב, ואז, בבת אחת, האיש שלפני בתור מסתובב, מניף את היד עם השטרות בשמחה, אומר משהו בשפתם ושניהם הולכים משם, כתף אל כתף, האיש-קביים הולך פתאום בזריזות, כאילו רק חולשה קלה ברגל אילצה אותו להיעזר במקלות, והם כבר בעיצומה של שיחה חרישית, כלום לא קרה, כלום לא היה, הביתה.
“אדריכלות וגנטיקה” | דוד ינאי | מוזיאון תל-אביב | פתיחה: חמישי, 23.10.14, ב-20:00 | אוצר: ד”ר אדריכל ערן נוימן | נעילה: 21.2.15
התערוכה מציגה את עבודותיו של דוד ינאי (1935–2006), אדריכל פורץ דרך שכבר בשנות ה-70 החל לפתח שיטות תכנון דיגיטליות ותיאוריות של עיצוב אדריכלי המבוסס על מודלים גנטיים. בתערוכה נסקרות התיאוריות החדשניות שפיתח ומוצגות עבודותיו הרבות, ביניהן המכון לחקר הימים והאגמים ובית-הלוחם, שניהם בחיפה. ינאי היה מהראשונים שהשתמשו במחשב ככלי לתכנון אדריכלי ובין הראשונים שבחנו את הזיקות בין אדריכלות לגנטיקה. בתערוכה מוצגים כ-60 פרויקטים, דגמים, שרטוטים, סקיצות, אנימציות וחומרים דיגיטליים. התערוכה בנויה משני חלקים: חלק מתודולוגי, המנתח את התיאוריה האדריכלית של ינאי, לצד קומפילציה של כמעט כל עבודותיו מראשית הקריירה שלו ועד מותו.
השער פתוח, אוולין כנראה עדיין מנקה, אני נכנסת ושומעת את היתקליף מיילל יללות חדשות לגמרי, קריאות זועמות לעזרה, “הוא עשה לי ככה”, אוולין מסבירה, “ככה”, והיא נושפת דרך השיניים, “פחדתי שינשוך אותי”.
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
כתובת “לא רק יין זול”:
yayinzol@gmail.com
מערכת “ערב רב”
| |