בית-קפה, מדרכה על סף כביש, כביש נפיחתי אפשר לקרוא לו, שבכל רגע עלתה ממנו נפיחה מחרישת אוזניים של אוטובוס חונה. אשה יפהפייה עצרה לידנו שלוש פעמים, בזמנים שונים, וחייכה במין שובבות תיאטרלית, חיוך ארלקיני, כמו מחליפה איתנו בדיחה.
- “Me Me Mirror” | תערוכה קבוצתית | גלריית הריביירה, נורדאו פינת בן-גוריון, בת-ים | אוצרת: קטרין אובראוך | הכניסה חופשית | ימי חמישי, שישי ושבת, בשעות 20:00–16:00 | נעילה: 1.11.14
כ-15 אמנים צעירים מסינגפור, איטליה, צ’כיה, ישראל, ספרד, יוון, גרמניה, אוסטריה וארצות אחרות יוצרים בהשראת מוטיב המראה בתרבויות השונות וברשת החברתית. בהיסטוריה התרבותית המראה מייצגת לא רק יהירות, תאווה ונרקיסיזם, אלא גם הכרה, מודעות ואמת. היום אנו צופים בעצמנו לא רק דרך מראות, אבל גם דרך תמונות ממצלמות וסמרטפונים. תצפית עצמית וביקורת עצמית הפכו לעיסוקים השמורים במידה רבה, אם לא לגמרי, לעולם המדיה החברתית; אנו מעצבים מחדש את העצמי שלנו על-ידי שינוי התמונה הווירטואלית שלנו בעיניהם של אחרים. זה מכבר הפכנו לסמל האישי הווירטואלי שלנו ביקום דיגיטלי.
היא אולי בת 90, קטנה ודקה ומחודדת כמו איור בספר אימה לילדים. איור נהדר, מפורט, נוקב. שיער כסף אסוף סרבני, קמטים ארוכים, אף מעוקל שכמעט נוגע בפה הדק והצעדים האלה שתמיד גונבים את דעתי, כאילו בכל צעד היא מושכת תחתיה חבל דק ומתוח. כאילו האדמה היא רק הצעה שאין שום הכרח לקבל.
- “דיאלוג” | דליה שגב | גלריה אפרת, רח’ גורדון 21, תל-אביב | פתיחה: שישי, 10.10.14, ב-11:30 | אוצרת: אליזבט דור | נעילה: 4.11.14
בתערוכה מוצגים “ספר אמן” של שגב לצד ציורים העשויים בטכניקה מעורבת של ציור בחומרים שונים וקולאז’. העבודות מציגות דיאלוג בין חומרים ובין טבע לאדם, בין מציאות לדמיון ובין מראה עיניים ללא-מודע. ספר האמן, העשוי מניירות עבודת יד, מציג נושאים חברתיים כמו זכויות אדם, קומוניקציה, פשרה ועוד, שמודגשים באמצעות כתב ומיוצגים על-ידי דיוקנאות המוצגים זה מול זה.
בין לבין עצר לידינו איש, גם הוא כמו יצא מספר, ריגול אולי, קירח, נמוך, בחולצת בד רכוסה ומכנסי פקידים מגוהצים, עיניים כחולות פקוחות בחוזקה, עמד ליד השולחן וחיכה בסבלנות להפוגה בשיחה שלנו. נפניתי אליו. מן הסתם לא יבקש סיגריה, הוא נראה קבצן מסוג שמתאים לאזור, נקי ומסודר ורעב, אבל לא לאוכל. הוא חייך בנימוס מופלג, הציג את עצמו במשפט קצר חותך שנשכח ממני לגמרי, ושאל אם נואיל להניח לו לקרוא את אופיינו, עברנו וסיכויינו בכף היד.
- “I Love Ikooki” | דביר כהן-קידר | גלריה אלפרד, סמטת שלוש 5, תל-אביב | אוצר: שרון תובל | פתיחה: חמישי, 16.10.14, ב-20:00 | נעילה: 14.11.14
העבודות המוצגות בתערוכה, שכולן מן השנים האחרונות, עושות שימוש במדיות רבות: מציורי שמן גדולים, רישומי דיו קטנים, עבודות אנימציה ופיסול. כמו כן לראשונה יציג כהן-קידר עבודת אמנות שהיא אפליקציית אייפון ואייפד, שניתן לראות לאחר הורדתה בחינם על-ידי סריקת QR קוד שנמצא בתערוכה. כך הופך מכשיר האייפון לחלק מחלל התצוגה. כהן-קידר מתחקה אחר עולם מיתולוגי שבו הגיבורה איקוקי היא הקודקוד לשילוש פסיכואנליטי מרתק. התערוכה מציפה את יחסיהם של שלוש דמויות: פנדה, איקוקי וחבר שלה, תוך כדי תנועה חוזרת של עליות ומורדות בין המודע ללא-מודע, בין הגלוי לנסתר, בין האמת לשקר ובין מקור להעתק. פנדה הוא האל הבורא, הלא-מודע הנפשי, וכל דמות מהווה עלייה ברמה אל המודע. זהו סיפור ללא סיפור, נארטיב מעגלי המאפשר קיום מקביל של כל הדיאדות האפשריות. הדמויות של כהן-קידר מושפעות מן הקומיקס, המנגה וסרטי האנימציה היפניים.
סירבתי בשם שתינו והוא הניד בראשו קצרות ופנה לשולחן אחר. האחרים ניפנפו אותו מיד, כבר מכירים אותו, והוא צעד לשולחן הבא, עם התכלית-בנעליים הזאת, מסעיר לגמרי הדבר הזה, אנשים שאין יעד מסוים שהם הולכים אליו, אבל סיגלו מין הליכה נחרצת של רופאים בדרך לניתוח מעקפים.
- “נשמות כלואות, עלמא די-שקרא” | שרית גורה | Art Market, רח’ התערוכה 3, בכניסה ליריד המזרח (סוף רחוב הירקון פינת רחוב דיזנגוף), תל-אביב | אוצר: יוחנן הרסון | נעילה: שבת, 25.10.14
עבודותיה של שרית גורה מגלמות את מסעה הרוחני בחיפוש אחר עצמיותה, כאשה, כיהודייה ואמנית. זירת ההתמודדות שלה היא הניסיון חסר הפשרות לאיתור מקום המגשר בין העולם הגשמי לבין זה הרוחני, עולם שבו חיפושה המתמיד אחר הדעת, שמירת המצוות היהודיות ואמנותה יכולים לדור בכפיפה אחת. מסעה הרוחני מתבטא בקומפוזיציות דרמטיות המגלמות את המעבר שבין העולמות הפיזיים התחתונים לבין העולמות הרוחניים העליונים.
הפן הרוחני מתקיים, לפי גורה, בכל חומר. הטקס היהודי של ברכת המזון, למשל, משחרר את הנשמה הכלואה בתוך המאכל ומביא אותה לנקודת הסיום של המסע המפרך שעברה, מעלמא די-שקרא (עולם שקרי, גשמי) לעולם האמת הרוחני. אותו ריטואל מגולם באמנותה של גורה.
בשולחן פינתי ישבו גבר ואשה, היא בגבה אלינו, מבעד לגופייה שלה נמשכו שלוש רצועות מבריקות אלכסוניות. הגבר רבץ מפהק, בפנים ארוכות, עיני תחש, ושתקו. חשבתי: כמה היא מצודדת, קטנה וארוזה, כל האברים שלה זקופים וחלקים למגע, והנה הוא יושב שם כאילו כל החן הזה אינו נוגע אליו.
- “Anima” | רובין רוד, לראשונה בישראל | פתיחה: שישי, 17.10.14, ב-12:00 | אוצרת: עדי גורה | גלריה ברוורמן, רח’ השרון 12ב’, תל-אביב | שלישי–חמישי, 11:00–19:00, שישי- שבת, 11:00–14:00
עבודותיו של רובין רוד משלבות מדיומים אמנותיים “קלאסיים”, כציור או פיסול, יחד עם אלמנטים פרפורמטיביים, פרקטיקה צילומית ועיבודי אנימציה. החומרים המגוונים שבהם רוד עושה שימוש, מפחם או גיר ועד לצבעים ורהיטים, מופיעים במרחב הציבורי, כאילו הרחוב עצמו היה לו לקנבס. בעבודותיו משלב רוד תנועה וחומר – והופעתם על גבי האסתטיקה של הרחוב הופכת אותן לפרשנויות הנוגעות למרחב הציבורי ותרבות הנוער הפועמת בה. רוד נולד בקייפטאון (1975) ועבר עם משפחתו ליוהנסבורג בגיל שבע. עיסוקו המוקדם בפרפורמנס מבוים שמתקיים ברחוב, שבמסגרתו הוא מתקשר באמצעות ציורי גיר או פחם של אובייקטים מיידיים (אופניים, כדורסל או תיבות מוזיקה), הוא היסוד העיקרי לעבודותיו הכלולות בתערוכה.
מעבר לכביש, מוסתר מאחורי אדניות, צעד לאחור איש צעיר ברעמה שחורה וצעק למישהו לא נראה כמו בעיצומה של קטטה. ק’ אמרה, ואולי לא אמרה, הוא בטח משוגע.
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
