אני לא מבינה את הצימוד הזה, גוף-נפש. כלומר: רק מצד הכאב, נסיגת חניכיים פתאום, מחזור שהנחתי לו לזרום חופשי וגלוי, שלושה כתמים כהים על הזרוע שהותירו נתזים של שמן רותח שבקלות אפשר לחשוב שהם נקודות חן, כתמי לידה, כתמי זקנה, ועולה צורך דחוף להסביר לכל מי שמבטו נופל עליהם: זה רק שמן רותח, לפני כמה ימים, ואני דווקא נזהרת מאוד מרותחין. אני לא מבינה את הצימוד הזה שעושים בין גוף לנפש, והרי הם אויבים גמורים. גם ברגעי העונג הכי טמירים הוא קליפה והיא מצטופפת בתוכו באי-נוחות, הוא תמיד קטן למידותיה.
כשהכבסן מתייצב בפתח עם החיוך הזחוח והגוף הגבוה, המלא שרירים ותזזית, ואומר את המשפט הכמעט קבוע שלו, תוך שהוא חובט לעצמו בחזה או בזרוע, “אנחנו צעירים ובריאים, זה מה שחשוב”, בבת אחת אני מרגישה כאילו אנחנו שני מינים שונים לגמרי בעולם. מצד שני, אתמול טיפס כאן שכן על סולם להתקין לי בית מנורה חדש אחרי שזו התנפצה. איש קטן גוף, תנועות חזקות, קצרות, מבט ממוקד, חיוך צוחק, קצת עצל, עמד ככה על הסולם בהתענגות פנימית על התואם המושלם של התנועות שלו, אפילו האדיבות הקלה שלו היתה גופנית, כאילו בכל הווייתו גילם את ההיפוך שמסכל לגמרי את ההכרה הפרטית שלי בדבר הנפרדות העוינת בין גוף לנפש. אצלו לא יכולתי להפריד.
למחרת ניענע את השער והריע במבטא הרוסי הכבד, “מה שלומך, אני רואה שיש אור!”, וכבר התכוון להמשיך לביתו. “שלום! אל תזוז!”, צעקתי ושמעתי שגם הקול שלי שמח, לאן נעלמו השומרים, אחר-כך אחשוב על זה, בינתיים אני ממהרת להוציא מהארון את השוקולד שקניתי לו, הוא סירב אז לקחת כסף וחברים אמרו לי שככה נהוג בין שכנים, לתת משהו סמלי, בכל מקרה אני הולכת אל השער ורואה מבעד לכלונסאות שהוא מתנדנד מרגל לרגל, משתוקק כבר להגיע הביתה, ואני פותחת את השער, הוא עומד נבוך, “לא לא לא, אני מהרצון שלי עשיתי לך אור, מהשמחה שלי, לא רוצה כלום”, ואני משדלת, והוא מסרב, “אסור שוקולד, לא יכול שוקולד, אין שיניים בכלל”, והוא מקרב את ראשו לראשי, במרחק סנטימטרים, ופוער פה שרק ארבע שיניים זעירות, רקובות לגמרי, מתנדנדות בו. רק אז אני מבחינה שהפנים שלו מכורכמות ומכונסות סביב הפה הריק הזה.
לא מבינה בכלל את מטפחי הגוף. לכל היותר אני מתחזקת אותו שלא יעבור את גבול הקריסה, שלא יפריע מדי, למפרע הוא מובס במלחמת היופי, גם כשאני מביטה בו פתאום ומשתאה, יש ימים כאלה, וגם כשאדם אחר מביט ואומר, את יפה – הגוף הוא תמיד האחר הגמור, החתרן, המתכלה, הבוגדן. וכשיש יום כזה, כמה שעות, כשפתאום אין ברירה אלא לעסוק בו, לדאוג לו, לגייס מומחים לכבודו – זה יום אבוד, שבו הנפש מודחת לגמרי, שבו הוא מתהפך עליה. אני יודעת שאני במיעוט גמור בעניין הזה. מכל עבר מתנדבים להרצות באוזני על כך שהם אחד, שנפש בריאה בגוף בריא, שכשהוא כואב הוא בסך-הכל מספר בשפתו האלימה אותו סיפור ממש שהנפש מספרת במלים, ואני שומעת ולא יכולה להסכים.
מהבית של האפריקאים ממול עולה מנגינה מונוטונית, משהו בין גיטרה לעוד, אולי יוקלילי. ועכשיו נשמע רהיט שהוזז בחטף, והמנגינה נפסקת. גם לדיבור שלהם יש מהמונוטוניות הזאת. לפעמים אחד מהם, או אחת, עומדים שעה ארוכה לפני השער וקוראים בשמו של מישהו, כמעט תמיד אותו שם, ואי-אפשר לחזור עליו, הגם שהם אומרים אותו שוב ושוב, באותה נעימה בדיוק. למרבה התדהמה, לבסוף מישהו עונה מבפנים, ולמה לא ענה מיד, הבתים כל-כך קטנים וצפופים הרי. הנה המנגינה חזרה. קבועה, אבל התיבה שמתנגנת עליזה, אוורירית. אם הייתי מתרגמת אותה למשפט הוא היה: בוא, מתי תבוא, ואם תבוא אלך.
“מנהרות בתל-אביב נחצבות לאטן, מסתעפות נימי נימים אל בטן האדמה, חודרות אל חדרי הלב של העיר, מאיימות להחריד את שלוותה. מאחורי זגוגית ברחוב העלייה מתרחשת סצינה גועשת ועוכרת שלווה, דמויות נעלמות חופרות במרץ באדמה, ואיש איננו בטוח מנין הגיעו ולאן עוד יגיעו בכרסומיהן. מאחורי הזגוגית השנייה מתגלמת האלוהות של עולם המנהרות: דמות ענקית תרחף במרחב הקטן, חנוטה במרחב הצר כבצנצנת פורמלין, מבוססת על דובון מים, בעל חיים מיקרוסקופי החי בעיקר על חזזיות וטחבים, וגם בדיונות, בעפר, בחופים ובמעמקי המים. דובון המים יכול לשרוד בתנאי טמפרטורה קיצוניים, ללא מים כעשר שנים, ועמיד אפילו בפני הריק. לא ברור מאין הגיע לכדור הארץ יצור מסתורי זה, אך ללא ספק מדובר בעל-אורגניזם המנותק מכל תהליכי החיים המוכרים לאדם. דובון המים האלוהי יעמוד בתוך שלולית של ריר מלאכותי, שישתלב עם ריר אמיתי שיטפטף מהלוע הפעור”.
(מתוך הקומוניקט של נועה טורקניץ’ לתערוכה “מנהרות” בגלריית החנות)