לא רק יין זול, 4.9.14

להניח את הכישלון בפתיחה: אין שום דרך להעביר מחלל לחלל. רק תוך שיבושים, המעטה, אובדן גמור של לוז הדבר. ובכל זאת: היה הבזק, הרף עין, שבו נבלמתי בקצה דרך, ולמטה ומכל עבר השתרע מה שהשפה יכולה להציע עבורו רק את המלה הבית-מלונית העגומה – נוף.

אדווה נעמה ברעם, ללא כותרת, 2011. מתוך “Destroyed”, תערוכת צילום בבית-האמנים על-שם זריצקי, רח’ אלחריזי 9, תל-אביב. אוצר: אריה ברקוביץ. פתיחה: 11.9.14, ב-19:30. נעילה: 5.10.14. שני עד חמישי, 10:00–13:00, 17:00–1900, שישי, 10:00–13:00, שבת, 11:00–14:00. התצלומים נעשו כחודשיים לאחר השריפה בכרמל, ביישוב בית-אורן

אני יכולה להמשיך: מתחתי נפל הנוף בקו ישר אנכי, תלול מכל תלול, לעומק בל ישוער, מעט זיזי, ונשפך כסדין שמתקער בשעת ניעור, מרובב צבעים עזים, כתמים חסרי צורה מובהקת, ונפרש הלאה והלאה להרים צבעוניים, וגם חופת השמים, שכאילו נאחזה בשולי הנוף בתפרים רופפים, היתה מעל ומעבר לכל דיבור, עד שגם עכשיו, כשאני מנסה להעלות אותה לנגד עיני, היא מתעלמת במיאון עמוק, אותי אסור לשחזר.

אדווה נעמה ברעם, ללא כותרת, 2011

אבל לוז הדבר, יותר מהפרטים עצמם, היה שכל זה, על כל פרטיו, נגלה למשך מבט אחד חטוף, שהיה נטול כוחות מול השאלה – האם ליפול. ועד שהשאלה עלתה כבר עלתה התשובה, כן.

ליאב מזרחי, ללא כותרת, צבע שמן וספריי על נייר, 2012. מזרחי ישוחח עם אוצרת מוזיאון חיפה לאה אביר במסגרת שיח אמן, על גבריות וגוף. יום חמישי, 11.9.14, 17:30, במוזיאון חיפה לאמנות. הדרכה מקדימה בתערוכה “הזוכים 2013” ב-16:30. רח’ שבתאי לוי 26, חיפה. לפרטים: 04-9115990

ונפלתי. בתחילה נפילה מסחררת, ואז הולכת ומאטה, ועדיין חוטפת נשימה, והקרקעית רחוקה לאין שיעור. לבסוף נחבטתי באחד הזיזים והוטחתי על פני. רגע קודם כבר ידעתי שלא אמות מהנפילה הזאת, אלא שלא היה ברור מה תהיה חומרת הפציעה. הרמתי ראש, שוב הבטתי בנוף המופרך שלפני, ונעמדתי. התבוננתי למטה. אפשר היה להמשיך ליפול עוד הרבה. ועד שעלתה השאלה, מתוקה ופתיינית, אם ליפול, עלתה התשובה: לא.

אלון זכריה שיקאר, ללא כותרת. מתוך תערוכת יחיד שתיפתח בגלריה טובה אוסמן, תל-אביב, היום, 4.9.14. סדרת צילומים מעובדים פיזית ודיגיטלית בניסיון להעביר אותה תחושה כאוטית המתרחשת בעת היותו של האדם לבדו בחדר האמבטיה. רח’ בן-יהודה 100, תל-אביב. שלישי–חמישי, 11:00–13:00, 17:00–19:00, שישי, 11:00–13:00

הלכתי לאורך הזיז. הוא הלך והתרחב, ואפשרות הנפילה הלכה והתרחקה. מה קרה קודם. איך הגעתי לקצה הצוק הזה. רצתי נמלטת ממשהו, מהירה כסופה פשוטו כמשמעו. האדמה נגמרה בבת אחת, האפשרות לעצור לא היתה קיימת למעשה, ובכל זאת בחרתי ליפול, עם טעם אפל של אשמה ושמחה לאיד, כאילו הפקרתי אדם אחר.

לאה גרונדיג, לא כותרת, תחריט יבש, 1958. יום עיון על אמנית המחאה (1933–1948), שברחה מדרזדן לפלשתינה בזמן מלחמת העולם השנייה, ילווה בתערוכה מיצירותיה. אוצר: גדעון עפרת. 11.9.14, ב-14:00, במוזיאון יגאל פרסלר, רח’ וולפסון 54, תל-אביב. אנגלית, גרמנית ועברית (תרגום סימולטני). הכניסה חופשית. לפרטים: 03-6228290

לאורך הזיז הלמות הלב שוככת עם כל צעד. כאן אי-אפשר ללכוד אותי, ואני הולכת בעיניים פקוחות אל מלכודות אחרות. רגע אני מתגנבת מאחוריו של בעל קפטריה ומתלבטת אם לחטוף משולי הדלפק שלו איזה ממתק, לבסוף מוציאה חופן מטבעות ומטילה בשקשוק אל צלוחית, הוא מסב את מבטו אלי במורת רוח, התור שלפני הדלפק הולך ומצטופף, והוא חוזר ומפנה אלי את גבו. אני משאירה שם את המטבעות ונוטלת שטר רך.

לאה גרונדיג, “אשה זקנה”, תחריט יבש, 1936

רגע אחר-כך אני עומדת מול שתי מעליות שנפתחות ונסגרות שוב ושוב בלי קול, מציפות את המסדרון באור ובולעות אותו, מקיאות ובולעות, אני שואלת את היוצאים שאלה, איש אינו יודע לענות עליה. אני תועה בין קומות בטון של מגרש חניה, אבודה ומבוהלת, ולא כי אני נרדפת, אלא בדיוק מהסיבה ההפוכה: איש אינו רודף אחרי.